” אז היה מגיע מולא ג’ורע, איש צדיק ויקר, הוא היה לוקח את כל האנשים שאף אחד לא הסכים לקחת אותם, והוא היה מכניס אותם לבית שלו, רוחץ אותם, מאכיל אותם ומטפל בהם במסירות. עד שלבסוף הוא נדבק בעצמו במחלה ונפטר בגיל צעיר. הוא והבת שלו”

זכור לא אשכח את היום הזה. זה היה לפני כ-35 שנים. יום אחד, אחרי שאבא שלי זכרונו לברכה חזר מביקור בוינה, הוא נכנס למשרד שלי בבורסת היהלומים. הייתי באמצע לבדוק יהלומים, והוא פונה אלי בבוכרית ואומר לי: “בני יקירי, תעזוב את הדברים הרקובים האלה. באוסטריה ראיתי דור שלם שהולך ומאבד את הצלם היהודי שלו. ראיתי אותם בליל שבת, במקום לשבת בבית עם המשפחה לעשות קידוש, בוכרים שלנו רוקדים בחתונות באולם אירועים. יהודים שלנו, חוגגים באירוע שאין לו שום קשר ליהדות ומחללים שבת בפרהסיא, איך זה יכול להיות?!”, הוא פנה אלי כמעט בדמעות.

בהתחלה חשבתי שאבא מגזים, אבל הוא לא הרפה. “תעזוב הכל”, הוא אמר לי, “צריכים לאסוף כסף לנסוע לוינה להציל את הקהילה”. כשאבא מבקש זה קדוש. התחלנו לחפש ומצאנו את הרב ניאזוב. התחברנו אל הרב יעקב בידרמן שה’ ישלח לו רפואה שלימה, והתחלנו לפעול…

אני חושב שאם אבא שלי היה מתלווה אלי לביקור בשבוע שעבר בקהילה הבוכרית בוינה, במרכז הקהילה ‘בית הלוי’, בבתי הכנסת, עם הדור הצעיר של התורמים בקהילה, במועדוני הילדים, בבתי הספר, גני הילדים, אם הוא היה רואה את כל זה, הוא לא היה יכול לשבת רגע אחת ברוגע. הוא היה פשוט לוקח בקבוק ‘משקה’, אומר ‘לחיים’, ומתחיל לפצוח בריקוד שלא נגמר…

*

פתחתי את הטור הזה בהזכרת זכות אבות, זכותו של אבא שלי ז”ל, כי אני חושב שהכל מגיע אלינו רק בזכות אבות. בלי זכות אבות, לאף אחד מאיתנו לא הייתה זכות. אני רואה את מה שקורה בוינה, יהודים שומרי תורה ומצוות, בחורי ישיבה ממלאים את האולם, בית כנסת מלא מפה לפה, מוסדות הקהילה פורחים. איך כל זה קרה? במדינה שבה ערבוב התרבויות כל כך גדול. הרי לא הגעתי לבני ברק או ביתר עלית. איך אפשר להסביר דבר כזה?

כדי להבין את זה צריכים לחזור אחורה, להיסטוריה של העדה שלנו ולשאול: ממתי יהודי בוכרה התקרבו לעניין של תורה ומצוות? יש כאלה שיגידו מאז ששלוחי הרבי מליובאוויטש הגיעו לאוזבקיסטן. אני יודע ממקורות משפחתי, שזה התחיל עוד קודם לכן.

כאשר הסבא של אישתי, רבי שמעיה ז”ל, נפטר לפני 51 שנה, חילקו את הירושה שלו בין הצאצאים. כך קרה שכל כתבי היד והספרים שלו הגיעו לידי הנין שלו, גבריאל סופייב, שהוא נשוי לבת שלי חגית. מידי פעם הוא שולח לנו כתבי יד, הגהות על ספרים ופירושים, בכתב ידו הספרדי היפהפה של הסבא. באותם ימים חב”ד עדיין לא הגיעה לסמרקנד. היה תלמוד תורה, למדו תורה, שמרו מצוות, אבל היהודים הבוכרים סטו ממש טיפה. כשטייס יושב בקוקפיט וסוטה מעלה אחת בלבד, במקום להגיע למוסקבה הוא נוחת בטהראן. רק בגלל סטיה של מעלה אחת. זה מה שקרה עם הקהילה שלנו. כולם היו אדוקים, אבל התחילה סטיה קלה מהדרך.

כאשר הגיעו חסידי חב”ד, רבי שלמה לייב אליעזרוב ורבי אברהם חיים נאה, מה הם עשו? באותם ימים מי שלמד בתלמוד תורה בערי בוכרה היו רק ילדיהם של בעלי הממון, אז הם אספו את כל ילדי העניים, היתומים, למשל הסבא שלי רבי זבולון היה יתום, רבי חזקיה קייקוב, רבי אברהם חיים לדיוב, את בני משפחת ניאזוב ועוד כמה ילדים, וכך נפתח תלמוד תורה בו למדו בני העניים והיתומים. כל זה היה עוד לפני שהקומוניסטים הגיעו לאוזבקיסטן.

זה לא היה פשוט כל כך בתחילה. הרב נאה היה אז אברך צעיר עם זקן קטן, פתאום הוא אומר לזקני הקהילה על עניין מסויים – “אסור”. הדברים הגיעו לכך שנשיא הקהילה זרק אותו מבית הכנסת ואמר לו: מי אתה? צוציק אשכנזי צעיר, באת ללמד אותנו?…

למה אני מספר את כל זה? כי כאשר הגיעו הקומוניסטים לאוזבקיסטן, רבים מבני העדה הבוכרית התיישרו לפי המנגינה החדשה של השלטונות. הם לבשו את ה”בגדים” החדשים, החליפו את הדגל, ואמרו זה לזה: יש שלטון חדש, צריכים להיות ידידותיים עם השלטונות… כך החל הניתוק מהתורה והמצוות.

אבל כל אלו שלמדו בתלמוד תורה של הרב אליעזרוב והרב נאה, התעקשו לשמור על הכל במסירות נפש והיו בין אלו שהחזיקו את הקהילה הבוכרית כולה נאמנה לתורה ולמצוות. רבים מבני העדה הבוכרית הורידו את הזקנים שלהם, אבל אותם קבוצת תלמידים לא ויתרה, ולבסוף נידונו לגזר דין מוות שהומר במאסר עולם שהומתק לבסוף ל-25 שנות גלות. רק כאשר סטאלין מת הוא שוחררו וחזרו אל בתיהם.

שמעתי מההורים שלי איך סבא שלי נעצר: היה יהודי אחד בוכרי שראה את סבא שלי יוצא לילה אחד מהמחבוא בעליית הגג כדי לומר קידוש לבנה, הוא ראה אותו והלשין עליו. למחרת הגיעו שוטרים והוציאו אותו מהמחבוא. סבא שלי היה כזה תמים, שמו עליו שרשראות כבדות על הידיים והוא היה חלש ולא הצליח ללכת, והשוטרים דחקו בו עם כידון, כאילו הוא יכול לברוח לאיזה מקום…

מה ההבדל בין אותם אלו שישרו קו עם השלטונות לבין אלה שמסרו את נפשם? מי שלמד לפי הדרך הנכונה בתלמוד תורה של הרב אליעזרוב, הוא הבין וידע והפנים שיהדות זה לא מקצוע, יהדות זה לא ביזנס. זה לא כיף ונוח. כדי להיות יהודי אמיתי אתה צריך להיות מוכן למות למען יהודי אחר.

*

והנה, עברו שנים רבות. אני מגיע לאוסטריה 2022. נכנס אל בית הכנסת ואומרים לי: זה נין של מולא חזקיה קייקוב… זה נין של מולא מנחם אלייב… זה נין של מולא ג’ורע ניאזוב…

ואני אומר לעצמי מה היה קורה אילולא הרב אליעזרוב הקים את התלמוד תורה ההוא לפני 100 שנים. איפה היו כל האנשים שממלאים כרגע את בית הכנסת בוינה? אולי יושבים באיזה בר, שותים אלכוהול ומדברים שטויות… והנה הם יושבים בבית הכנסת, לומדים תורה וחושבים איך לעזור ליהודי אחר.

קחו למשל את מולע ג’ורע ניאזוב. הבוכרים כשהיו אומרים את השם שלו היו נעמדים על הרגליים. אספר לכם במילה אחת מי היה האיש: בזמן מלחמת העולם השניה היה עוני, רעב, מחלות וצרות קשות מאוד, רבים מיהודי אשכנז נמלטו לאוזבקיסטן. אבא שלי מספר שהיו מגיעים רכבות שלימות של אנשים רזים, רעבים, ללא אוכל וללא בגדים. יהודי בוכרה נרתמו לעזור והתחילו לחלק להם אוכל ותרופות. באותם ימים החלה להתפשט מחלת הטיפוס, מחלה מדבקת מאוד שהייתה חשוכת מרפא. כל מי שהיו מרגישים שהיו נחלה במחלה היו מתרחקים ממנו. אז היה מגיע מולא ג’ורע, איש צדיק ויקר, הוא היה לוקח את כל האנשים שאף אחד לא הסכים לקחת אותם, והוא היה מכניס אותם לבית שלו, רוחץ אותם, מאכיל אותם ומטפל בהם במסירות. עד שלבסוף הוא נדבק בעצמו במחלה ונפטר בגיל צעיר. הוא והבת שלו.

יש כאלה שיאמרו “איזה טיפש”, הוא מת בשביל אדם אחר שאולי גם ככה היה מת בסוף… אבל עברו 80 שנה, ומי יודע את החשבונות של הקב”ה?… פתאום מגיע הנכד של מולא ג’ורע ניאזוב, הרב ישראל נתנאלוב, וממלא את בית הכנסת בעשרות יהודים שמגיעים לשמוע את הדרשה שלו.

מה הכח של אותם יהודים צדיקים, פשוטים, אמיתיים ותמימים? הם הבינו את המהות של הדברים. הם ידעו מה עיקר בחיים ומה טפל. ולכן הם זכו וצדקתם עומדת לעד.

*

אלו המחשבות שעברו במוחי בעת הביקור בשבוע שעבר בוינה, אוסטריה כשראיתי את המפעל הענק ואת הקהילה שקמה לתחייה.

40 שנה אחרי שאבא שלי ביקר באוסטריה, זו ההזדמנות לומר לו:

אבא, המשימה בוצעה בהצלחה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.