בס"ד

20.5.2024 | י"ב אייר התשפ"ד

0

פוסטים עלו השבוע

החדשות החמות:

>> חדשות > חדשות משני > חדשות שלישי

אומנות השחמט

זה משחק השחמט הארוך ביותר, למעלה מחמישים שנה שלא נפגשו שני חברי נבחרת השחמט של בית הספר 30 בעיר סמרקנד התלמיד הבוכרי אדי פרייב והתלמיד האשכנזי שמוליק לוין נפגשו לאחר שלא מצאו האחד את השני גם שהתאמצו לחפש חברות אמת

"אני זוכר שביקרתי בבית שלך והסבא שלך ישב שם עם ספרים ושאל אותך מי זה הילד שבא איתך? ואז אתה אמרת לו הוא יהודי", מתאר אדיק את המילים הראשונות לאחר שהתיישבנו בספה ולאחר החיבוק המרגש במפתן הדלת של משפחת פרייב בעיר מודיעין. "כל אחד פחד מהשני" השיב לו חברו הוותיק לוין, "אבל היה לנו איום משותף" מיהר להגיב אדי, "הק.ג.ב שמר על מתח קבוע, ככה שהיהודים בברית המועצות האשכנזים והבוכרים היו עוזרים אחד לשני לשמור על אש קטנה".

לאחר שעות הלימודים

את מערכת היחסים בין הקהילה האשכנזית והבוכרית בסמרקנד ניתן לראות כמקשה אחת של התמודדות יומיומית תחת שלטון קומוניסטי, תוך רצון לכלכל את הבית והמשפחה ובמילים פשוטות- לשרוד. אבל במבט נוסף ניתן להתמקד על היבטים חברתיים, עזרה ותמיכה הדדית, משחקים ותחרויות בין הילדים שלומדים ביחד ומשחקים לאחר שעות הלימודים במסגרת התמיכה הממשלתית ב'דום פיינר' ועל חברויות שנרקמו ונשמרו גם לאחר נתק של חמישים שנה.

פרייב: "הסבא שלי מיכאל היה שוחט, היינו גרים די קרוב, יהודי שהיה רוצה שחיטה כשרה היה מגיע אלינו והסבא היה יוצא לאותה המשפחה על מנת לשחוט בביתם. לא משנה היה לסבא אם הוא אשכנזי או בוכרי, הוא היה בא. יום אחד, הק.ג.ב שלחו אנשים אליו ואמרו לסבא "מיכאל תבוא אלינו". אין ספק שמדובר בסימן לא טוב שהם קוראים לך. אבל הוא הלך והם אמרו לו, "אנחנו יודעים שיש לך משקל בקהילה היהודית. אנחנו מבקשים ממך", וזה מאוד מוזר שהם מבקשים, אפילו אפשר לומר זה הכי מסוכן שהם מבקשים כי בדרך כלל הם דורשים, "עכשיו מגיעים מגליציה רכבות, אנחנו יודעים שהם יהודים והם מדברים ביידיש, אנחנו רוצים שאתה תיצור קשר איתם".

סבא ראה אנשים עם פאות, אף אחד מהם לא דיבר רוסית, רק יידיש. המון אנשים עמדו והוא אמר שמע ישראל, וככה התקרבו אליו היהודים. הוא התחיל לדבר עם המבוגרים בשפת הקודש. האיש מטעם הק.ג.ב היה בלחץ שהוא יתרגם כל מילה וכל רגע שאל "מה הוא אמר", "על מה הוא מצביע?" אבל זה היה בסך הכל היכרות ראשונית בינו לבין היהודים שהגיעו" מתאר פרייב וממשיך, "בקהילה של היהודים הבוכרים הוא ביקש מכל משפחה לקחת משפחה אשכנזייה אחת לשבת ולארח אותם. בשאר הימים זה היה קשה, אבל לשבת אחת ניתן לבקש מהקהילה המקומית לקחת חלק. סבא נפטר בשנת 68, הייתה אזכרה והגיעו מאה עשרים ושמונה טלגרמים מכל שטחה של ברית המועצות, אני הייתי ילד בגיל שמונה. שלונסקי, טוטליב, סחרוב, מי אלו? כולם הכירו לו תודה וכתבו כמה מילים על שעזר להם לשרוד את התקופה הקשה".

לוין: "האשכנזים הגיעו בלי כלום, רעבים. הבוכרים היו מבוססים וקיבלו אותם. בדרך כלל לא היה זלזול על רקע אתני ועדתי, היו מעמדות, למשפחה בוכרית של אנשים פשוטים לא היה קשר למשפחה מלומדת מהחברה הגבוהה. כלומר ההבדלים היו על רקע חברתי ולא עדתי. היו לנו גם בכיתה בוכרים שלא היה לנו שום קשר אליהם. ייתכן והיה פער, אבל זה נבע גם מהעובדה שהאשכנזים שהגיעו לפני המלחמה לא ידעו שיש יהודים בוכרים ולא הכירו את השורשים שלהם ולכן התייחסו אליהם קצת אחרת".

בלוח הראשון

"יורה סינקוב מה איתו? ברטוכין בסוף בית הספר סיים בהצטיינות וקיבל מדליה?" שאל לוין, "שלמדתי פיזיקה בליננגרד ראיתי אותו, הוא עבד בסיווג ביטחוני ולא רציתי לשאול אותו יותר מדי שאלות". השיב לו אדי פרייב. לאורך כל המפגש המרגש העלו השניים זיכרונות כאילו מעולם לא נפרדו והשלימו את הפערים החסרים.

לוין: "בתוך בית הספר היה חוג לשחמט. היינו חמישייה, ארבע בנים ובת, לאוניד צ'רנקוב, יורה סימקוב, לודמילה, פרייב ואני. מנגנון התחרות עבד בשיטה של טורניר, קודם כל מתחרים בתוך בית הספר. אנחנו נבחרנו בחמישייה הראשונה, אלו שהצטיינו משחקים עם כמה ילדים מולם וככה צוברים ניקוד. אחר כך, שיחקנו עם שאר בתי הספר תחת השגחה של המפקח החינוכי האזורי, היה צורך שילדים לא יהיו ברחוב ולהעסיק אותם, היינו נפגשים ב'דום פיינר'. מעין מבנה ליד המרכז המסחרי ששם מתכנסים כל הילדים אחר הצהריים ולאחר שעות הלימודים, זה היה בחינם ושם היו אנשים חכמים מאוד. היה שם את מארק פזילוב שהיה אלוף עולם בלוח מאה בדמקה וגם בורוכוב סיומקה שהיה אלוף בדמקה".

פרייב "אנחנו היינו באים אחד לשני אחר הצהריים והולכים להתאמן, כל הילדים היו ככה, לכולם היה משהו לעשות אחרי הצהריים, חוג או פעילות".

לוין: "הוא הזכיר לי סיפור, יו"ר של הסניף, הייתה אחת שהיא אחראית על כל הבית ספר. יום אחד היא באה אליי ואמרה שהיא שמעה שיש ילדים יהודים בבית הספר שהולכים בראש השנה להתפלל ולא מגיעים לבית הספר. מה אעשה שאני אחד מהם? אמרתי לה: בטח!! אני אלך לטפל בזה, ולבדוק מי הולך להתפלל".

 

פרייב: "גרגורי יפימוביץ איסרליס, הוא היה מאמן שלנו, התחלנו פעם ראשונה תחרות בתוך העיר ואז מחוזי. בשלב מסויים כולנו התרגשנו, לא האמנו שהגענו לדירוג כל כך גבוה. קיבלנו מקום שני לאחר שבמקום הראשון זכו תלמידים מבוכרה".

לוין: "הק.ג.ב ובכלל החשיבה הקומוניסטית חיפשה אנשים מאוד מוכשרים, ואותם ניתן למצוא בבית הספר. צריך שיהיו קומוניסטים ועם ראשים מתמטיים וחשיבה קדימה. הם מאוד דחפו שיהיו תחרויות מוח".

פרייב: "החלוקה הייתה כזו, אין משהו בינוני, אצל בנים או שאתה משתדל לעלות למגמה יחד עם החכמים או שאתה נמצא למטה והעתיד שלך הוא להיות סוחר, לקנות ולמכור".

לוין: "כיהודים השתדלנו להיות למעלה, באותו רגע זה היה פוליסת ביטחון שלא יזרקו אותך".

פרייב: "ואז אחרי התחרות הזו הוא (שמואל לוין) עזב ובשבילי זה היה שוק. שלוין יצא נכנס יהודי אחר, מלאייב דני. אמרו לי בבית שאם הוא נסע לישראל תשתדל לא לפטפט על זה, כי זה סיבה טובה לקבל צרות".

המפגש המרגש

לוין: "עלינו לישראל, בשנת 72 וזה היה החלטה מהירה וגם עזיבה מהירה".

אדי: "בהמשך אני עליתי לישראל בשנת 1991"

לוין: "הגעתי למוסקבה בתשעים ואחד, הייתי ישראלי בתפקיד. בשנת 92 הגעתי ממוסקבה לסמרקנד ושאלתי איפה משפחת פרייב, אמרו לי שנסעתם, שאלתי פה בארץ אמרו לי יש פרייב באור יהודה, אז נסעתי לאור יהודה ושאלתי אם מכירים פרייב אבל לא מצאתי".

פרייב: "ארבע שנים חיינו בפרדס כץ, בשנת 96. היינו המשפחה הבוכרית הראשונה שנכנסה למודיעין, לא היה לנו אוטו ולא כלום. היה צריך לחכות שנה שנתיים, ראינו איך העיר נבנית בית אחר בית ואת כל השכונות. בארץ, התקבלתי לתעשייה האווירית, אמרו שיש פה מפעל גדול והציעו הנחה לאנשים שיעברו לגור באזור. לנו זה לא היה זול, אבל מאז אנחנו כאן".

לוין: "ביום ראשון בשבוע שעבר אני חולם חלום, אני יושב במסיבה ויושב שם בחור צעיר, היה בקבוקי קריסטל, ככה הבנתי שזה בשנות התשעים. ראיתי את אדי ומישהו אמר לי לך תחפש אותו, התקשרתי ליהודה בלוי, מנכ"ל הקונגרס ותוך רבע שעה הוא הביא לי את מספר הפלאפון שלהם".

פרייב: "ככל שאתה יותר מבוגר, הערך של הדברים האלו עולה, ואני חייב לומר לך שאם הראיון הזה היה נקבע לפני שלושים שנה לא הייתי מדבר מילה".

נגישות