לאחר שחרורו מהצבא וההכרה בו כנכה-מלחמה שב מיכאל שמואלוב לחיק משפחתו ומגלה כי אחיו הצעיר אריאל הוכרז כנעדר, באותה עת הוא גם נפגש עם אחיו הגדול שסיפר כי השתתף בקרבות בחזיתות רבים של המלחמה והגיע עד ברלין “הייתי בין החיילים שהשלימו את כיבושה של בירת גרמניה” סיפר האח רפאל בגאווה • זרינה מישפטוב עם סיפורם של שלושת האחים לבית שמואלוב שלחמו במלחמת העולם השנייה

השנה נציין את יום השואה ואת יום הניצחון ללא סבא שלי – מיכאל שמואלוב ז”ל. אבל סיפורו ימשיך ללוות אותנו כל חיינו: “היום הזה הוא רק ציון ניצחונה של ברית המועצות, זהו ניצחונם בראש ובראשונה של העם היהודי, על כל תפוצותיו בעולם, גם אלה שלא השתתפו בחזית המלחמה, אבל אנחנו בני העדה הבוכרית, התגייסנו והיינו חלק מהמלחמה נגד התגלמות הרוע בעולם כפי שהיא באה לידי ביטוי בגרמניה הנאצית, רוע שלא היה כמוהו מעולם”, היה מספר לנו סבא, “גויסנו שלושה אחים למלחמה, בצו קריאה שהורה לכל מי שהוא מגיל 18 ועד 40 לבוא ולהתייצב”.

סבי מיכאל שמואלוב נולד ב-25.11.1922 בעיר טורקיסטן שבקזחסטן. היו לו חמישה אחים ואחיות. כשהיה בן שנתיים נפטרה אמו ואביו נישא בשנית. מנישואין אלו נולדו לו שני אחים נוספים.

אביו היה בעל השכלה כללית ואיש ציבור. הוא היה מתרגם מסמכים, כותב מכתבים ועורך חישובים שונים עבור האזרחים בסביבת מגוריו. הוא היה דתי וברוח זו חינך את ילדיו. הם למדו בבית-ספר יהודי והלכו בדרך שהתווה אביהם. ערב מלחמת העולם השנייה מצבם הכלכלי היה די טוב.

הראשון שגויס מיד עם פרוץ המלחמה היה האח הגדול רפאל, היה זה בחודש יולי שנת 1941. באותה תקופה התגורר מיכאל בביתו של רפאל. שלושה ימים קודם גיוסו נולד לרפאל בן. אשתו החליטה שלא תערוך לו ברית מילה עד לחזרתו של האב מהקרבות בשלום. ואכן, רק ב-1945 כשחזר רפאל מהחזית, נימול הילד שכבר היה בגיל 4.

סבי מיכאל גויס לצבא האדום בחודש ינואר 1942, כשהיה בן 19. הוא נסע ברכבת לעיר אלמה-אטה, בירתה לשעבר של קזחסטן, ועבר טירונות מזורזת של כעשרים יום וגויס לחיל הרגלים. עמו היו עוד שישה-עשר מאנשי עירו, בהם שלושה יהודים בוכרים.

לאחר קורס הטירונות המהיר הם נשלחו לחזית, במסע שארך עשרים יום ברכבת, ותוך כדי הנסיעה חולקו באופן אקראי ליחידות נפרדות בחזיתות שונות. סבי שובץ ליחידת פרשים. לאחר הנסיעה נאלצו לעבור דרך ארוכה נוספת בת 30 ק”מ למקום יחידתם, אך בהגיעם לשם, שונה שיבוצו והוא יצא שוב למסע בן 70 ק”מ בקור ובשלג עז.

מסע זה גבה מסבי מחיר כבד כאשר נגרמו לו כוויות-קור קשות. הוא אלתר תחבושות בניסיון לטפל בכוויות, אך מצבו רק החמיר והוא הועבר במזחלת-שלג לבית-חולים שדה. לרוע המזל, לא היה באפשרותו של בית-חולים זה לסייע לו, והוא הועבר לבית-חולים אחר, שם שהה כחודשיים עם כוויות בדרגה 2.

לאחר שחרורו מבית-החולים, הוא הועבר כפרש לגדוד שישב בעיר קירסַנוב (במחוז טַמבּוֹב), משם נשלח למטה החטיבה שהיה בעיר ווֹלסק (במחוז סרטוֹב) ושובץ לגדוד 587. ימים ספורים לאחר מכן, קיבלה החטיבה הוראה לנוע לכיוון העיר סטלינגרד.

בעקבות כיבוש אזורים רבים סביב העיר, מיקוש הדרכים ע”י הגרמנים והפצצות אוויריות, הם נאלצו לעקוף את העיר ולקיים מסע רגלי ארוך וקשה, בן 650 ק”מ, אותו ברבות הימים תיאר מיכאל: “בלילה הלכנו וביום ישנו, בכל פעם היינו חונים בכפר אחר. הטבחים של כל גדוד הלכו לפנינו, וכל פעם כשהיינו מתעוררים, ארוחת הבוקר כבר חיכתה לנו מוכנה”. הם הגיעו לסטלינגרד ב-19 באוקטובר 1942, וחמישה ימים לאחר מכן נשלח מיכאל למשימתו הצבאית הראשונה.

“כל הזמן נפלו פגזים ונשמעו יריות, ולפתע נפלתי והרגשתי שנפצעתי, זה היה לפנות בוקר, ושכבתי בשוחה בין מתים ופצועים אחרים… שמעתי מרחוק חובשים מחפשים פצועים וצעקתי שגם אני פצוע”.

מיכאל פונה לבית-חולים צבאי, שם התברר לו שנפצע בירך הימנית, בקרסול השמאלי ובזרוע הימנית (הרסיס נותר שם עד היום). למזלו, הכדור שנכנס בירכו לא פגע בדרכי השתן ובכליה, למרות שהיה רחוק משם במילימטרים בודדים. מיכאל הועבר בין בתי-חולים במשך כמה ימים, בינתיים הפצע הזדהם והוא חלה ואושפז לחודש וחצי. בשלב זה רצו הרופאים לקטוע את רגלו אך בפועל הם חיכו וב”ה הרגל שוקמה וכאמור הרסיס נשאר שם עד היום. אחר-כך הוא נשלח לשיקום בצפון רוסיה, בעיר קרסנויארסק, וביולי 1943 נערכה ועדה רפואית שקבעה את אי-כשירותו לשירות צבאי והוא שוחרר.

מיכאל מציין, כי מספר מועט של יהודים שירתו עמו, רובם לא נמנים על בני העדה הבוכרית. לדבריו: “לא פחדתי להגיד שאני יהודי, אבל גם לא אמרתי את זה. לכן גם לא הציקו ולא הייתה אנטישמיות כלשהי. אני אפילו לא הייתי דומה למה שנחשב לסטריאוטיפ היהודי”.

לאחר שחרורו מהצבא וההכרה בו כנכה-מלחמה שב מיכאל לראשונה לחיק משפחתו. רק אז הוא גילה כי אחיו הצעיר אריאל הוכרז כנעדר. באותה עת הוא גם נפגש עם אחיו הגדול שסיפר לו כי השתתף בקרבות בחזיתות רבות של המלחמה והגיע עד ברלין. “הייתי בין חיילי הצבא שהשלימו את כיבושה של בירת גרמניה ולהחלטה על כניעה ללא שום תנאי”, סיפר האח רפאל בגאווה.

במרץ 1946 נשא מיכאל את ברטה לאישה, ולשניים נולדו שלושה ילדים. בשנת 1990 הם עלו עם בני משפחתם למדינת ישראל והתגוררו ברמלה. כאמור, בקיץ 2017 הוא נפטר לבית עולמו ויהיו הדברים לזכרו ולעילוי נשמתו.

Leave a Reply

Your email address will not be published.