נולדתי ראשונה ואחרי עוד חמש בנות. עם כל הריון שהסתיים בלידת בת, התגובות מהסביבה היו קשות ואכזריות יותר ויותר. “עוד בת??? אתם לא יודעים לעשות בנים?” לעגו השכנים, “לא צריך ללכת לבקר, גם ככה ילדה עוד בת”, “אם היו לי רק בנות, זה היה רק כדי לקרצף לי את הגב” “כיף בנות, בטח הן כל היום מנקות את הבית ואת כמו מלכה” ועוד פנינים נחמדות כאלה. אמא לא קיבלה ביקורים בבית החולים, גם לא מתנות ולא חיבוק חם שיולדת כה זקוקה לו.

ואז נולד לי אח, ילד שביעי. את חדרה של אמי בבית החולים הציפו זרי ענק, בלונים, מבקרים. השכנים רקדו ברחובות. נולד הבן המיוחל אחרי שש בנות! מסיבת הברית נחגגה בפאר כמו חתונה. כבר אז ידעתי, כולנו ידענו: הבן הזה התקבל לעולם כמו שאף אחת מאיתנו לא זכתה להתקבל אליו.

הייתי ילדה בת פחות מ- 11 שנים, וכבר אז הפנמתי: בת שווה פחות מבן.

עם הזמן, הוטמעה בתוכי ההבנה הזאת, כאשר הגברים המשיכו לשבת לשולחן כשהנשים קמו לפנות ולהגיש. כשלנו היה דד ליין לחזור הביתה, או הוראות ברורות ביותר כיצד להתלבש כדי שלא נהיה פתייניות ואשמות בתשוקות של גברים, הבנים יכלו להמשיך ולעשות כרצונם. להסתובב היכן שמתחשק להם, להתלבש איך שבא להם, ולהישאר לשבת עם הפנים בתוך הטלפון גם כשיש ערימות של כלים והעבודה בבית לא נגמרת. את הגבר מנהלים הרצונות והתשוקות שלו, ואת האישה מנהל ספר הוראות שלם, שנועד לעצב אותה למילוי צרכי הגבר.

גבר כשמש ואישה כירח

בשבוע שעבר האדמה רעדה. אונס באילת. שלושים איש, כיתה שלמה, עמדו מחוץ לחדר של ילדונת בת 16 שיכורה ונכנסו, אחד-אחד. אף אחד מהם לא חשב עליה. בעולם שבו אישה שווה פחות מגבר, ברור שרצונו של הגבר הוא הקובע והוא החשוב על פני רצונה. שלושים גברים חשבו רק על עצמם, כי הם רגילים ומחונכים לחשוב שתכלית קיומה הוא לספק את הרצונות והצרכים שלהם ולמי אכפת מה זה יעשה לה. 

זה תוצר של תרבות שמחנכת את האישה ללא סוף, ולגבר מאפשרת מרחב פעולה בלתי נגמר. הגבר בתרבות הפרימיטיבית הזאת שם את עצמו במרכז, ולא את צרכיה, חלומותיה, כשרונותיה ורגשותיה של האישה. אם אחד מהם היה חושב לרגע קט עליה, ושם אותה במרכז, ולא את עצמו, הסיפור הזה היה לבטח נגמר בצורה אחרת. 

היא רצתה

אחרי שהם ביצעו בה כרצונם, כמובן שיהיו חייבים לומר ש- “היא רצתה” כדי להסיר את האחריות מעצמם. פתאום הרצון הבזוי והנמוך שלהם, להיכנס אחד-אחד בגוף של ילדה שיכורה שבמצבה לא יכולה להבדיל בין טוב לרע, הפך להיות הרצון שלה. שלושים גברים! ופתאום לאף אחד מהם לא היה רצון משלו. התשוקה החולנית שלהם, לחגוג על גוף של ילדה, בלי צדיק אחד בסדום הזאת שיאמר די, הפכה להיות אשמתה של הילדה המסכנה. איך?

מגיל קטן מלמדים אותנו: אישה בונה, אישה הורסת. הגבר הוא הראש, האישה היא הצוואר. תעשי אותו מלך, ואת תהיי מלכה.

ומה עם הגבר? אין לו אחריות? אין לו רצון? בחירה? השפעה? הוא עד כדי כך חסר? האישה נושאת באחריות לכל יחס של גבר כלפיה, ואילו רק היא הייתה אישה חכמה יותר, צנועה יותר, זהירה יותר… הגבר היה מתייחס אליה אחרת. אולי לא היה עוזב אותה, אולי לא היה פוגע בה, אולי לא היה רוצח אותה.

הגיע הזמן להתעורר ולהתקדם. יש לקחת אחריות על היחס התרבותי לנשים, ולהבין שחינוך כזה נושא בתוצאות מרחיקות לכת והרסניות. הבנים שלנו צריכים ללמוד התייחס אל נשים כאל בני אדם שווים ובעלי ערך בלתי תלוי ולדעת שגם אם אישה שרויה במצב שמאפשר פגיעה, זה לא אומר שמותר לפגוע בה. הגיע הזמן להפסיק להעביר סרטונים מחבר לחבר, להפוך איברים פרטיים לבידור של גברים ולהפסיק להשתמש בטרמינולוגיה אלימה בכל הקשור ליחסים עם נשים.

הגיע הזמן לקום ולפנות איתן את השולחן. 

ענהאל בר שאול

אמא, אישה, כותבת ומעצבת תכשיטים

Leave a Reply

Your email address will not be published.