בשבוע הקרוב נציין במשפחתנו את אזכרתה של אמי מרת חנה לבייב עליה השלום שנפטרה במוצאי שבת קודש י”ז אלול תשנ”ו, והשנה ימלאו 25 שנים לפטירתה.

האמת היא, שהזמן עובר מהר מאוד. אני זוכר כמו היום, שנה בדיוק לפני פטירתה, כיצד זכינו לחנוך בדנייפרופטרובסק שבאוקראינה את המכללה לבנות ‘בית חנה’ שהקמנו לזכותה ועל שמה.

לפני כמה ימים שיגרתי ברכה בוידאו לפתיחת שנת הלימודים במכללה זו. זכינו, ב”ה, שעד היום עברו כבר מעל לאלף בוגרות, חניכות המוסד, מאמריקה, ישראל, גרמניה ומקומות רבים בעולם. הילדים של אותן בוגרות זכו והקימו בתים לתפארת, והיום כבר הדור השני שומר על יהדותו בגאון, בזכות אותו מקום.

אמא השתתפה באירוע, חנכה את המבנה, גזרה את הסרט ונשאה דברים בפני הבנות. היא הייתה גאה מאוד. למרות שהיא כבר הייתה חולה, היא נסעה לאירוע ואף המשיכה לאחר מכן לביקור בקהילה היהודית בטשקנט, בה גדלנו. כאשר היא נשאלה שם (באוזבקיסטן) לשלומה היא השיבה: “אני זוכה לנסוע ולומר דברי תורה, זאת הבריאות שלי”.

אמא ז”ל הייתה דוגמה אישית ל”אומר ועושה”. יש דרשנים מצוינים שמצליחים לגרום לאנשים להתרגש בדבריהם עד דמעות, אבל המרחק בין האישיות והמעשים שלהם, לבין מה שהם מדברים, הוא רחוק מאוד.

פעם ראו פרופסור שדיבר לתלמידים שלו על הנזקים שהעישון גורם ושכנע אותם לא לעשן. אחרי ההרצאה התלמידים ראו את הפרופסור עומד במרפסת ומעשן. שאלו אותו: הייתכן?! הוא ענה להם: “קודם, בהרצאה, הייתי הפרופסור, עכשיו אני אדם פרטי… זה לא אומר שמה שאמרתי לכם זה לא אמת…”. במילים אחרות: יש מרצים ודרשנים שהאמת לא מחייבת אותם.

אמא הייתה מופת ודוגמה לכך שכל מה שאמרה, היא גם עשתה בעצמה.

אני זוכר עד היום כיצד אמא לקחה את המיקרופון באותו אירוע של פתיחת המכללה והחלה לדבר בפני הבנות ברוסית שוטפת. “בנותיי!”, היא קראה להן והחלה לדבר איתן על גיבורות האומה שלנו. על שרה ורבקה, על הדרך שבה הן הלכו ועל חובתן ללכת בדרכו זו גם היום. אמא קרנה מאושר באותו אירוע.

כמה ימים לאחר מכן היא העניקה ראיון לעיתון “נאש דום” (- “ביתנו”) וכך אמרה: “יזמי בית הספר הזה הם אני ובני לוי, אשר כאביו רואה את מטרת חייו בשירות העם היהודי ומכוון את פעילותו לשמירת הנאמנות למצוות תורתנו הקדושה, להתפתחות הרוחניות והקדושה ולחינוך הדור הצעיר ברוח מסורת היהודית”.

לא ציטטתי שורות אלו כדי לטפוח לעצמי על השכם, אלא בעיקר בשביל הקטע הבא:

“בית הספר ‘בית חנה’ בדנייפרופטרובסק הנו תרומתה הייחודית של העדה הבוכרית בישראל לתקומת ההכרה העצמית של הדור הצעיר בעם ישראל”.

מדהים אותי לראות את המילים הללו, בפרספקטיבה של זמן, ולהבין עד כמה ראתה אמא למרחקים והבינה שההשקעה בחינוך בעיר יהודית באוקראינה, נוגע גם לעם היהודי בארץ ישראל.

מהיום שאבי ז”ל הלך לעולמו, לאמא לא היה רגע פנוי. הקשר ביניהם היה כל כך עמוק וטוב, שהיא הייתה יכולה בקלות לשקוע למרה שחורה או דיכאון ולהתכנס בתוך עצמה. אבל בדיוק להפך, היא קמה והחלה לנסוע בכל רחבי הארץ. מסרה שיעורים, יזמה מפגשי נשים, הקימה מועדונים, עשתה חסדים.

אני זוכר עד היום כיצד הייתה מצלצלת אלי ו”מתרימה” אותי לרכוש פלטות לשבת ושעוני שבת עבור נשים ומשפחות שקיבלו על עצמם להתחיל לשמור שבת. היא הייתה פשוט נוסעת מעיר לעיר, מקיימת הרצאות ומחזקת ומעוררת על שמירת השבת, וכאשר מישהי בקהל רצתה לקבל על עצמה שמירת שבת, אמא פשוט ניגשה לרכב, בו היו נמצאים ארגזים של פלטות ומיחמים, ושלפה משם פלטה חדשה והעניקה לה אותו.

מופת של מסירות, של חינוך ושל דוגמה אישית.

אמא, בכל יום שעובר את חסרה לי יותר.

Leave a Reply

Your email address will not be published.