רגע לפני שהוזמן על ידי נשיא קונגרס יהודי בוכרה העולמי מר לב לבייב לקבל את אות ‘איש השנה’ של העדה הבוכרית במושב השנתי ה־18 של הקונגרס, התפנה מר דוד ארבוב ז”ל, יו”ר קונגרס יהודי בוכרה לשעבר והאיש שאחראי לתואר האקדמי של יותר מ־10,000 סטודנטים בוכרים, לריאיון מיוחד לעיתון ‘מנורה’ • האחדות של משפחת ארבוב והערצה הגדולה שרוחשים לדוד שלושת בניו – דורון, אלון וצחי, שהפכו בעצמם לחברי נשיאות הקונגרס, הובילה אותי לכנס את כולם יחד לריאיון משפחתי ראשון מסוגו, יחד עם האם והרעייה דליה • בריאיון המיוחד חשף דוד את מחלתו הקשה עמה התמודד, אבל ציין כל העת כי הוא מרגיש חזק ומאמין, נוכח העובדה שבגיל 28 נתנו לו הרופאים רק שלושה חודשים לחיות • לרגל יום פטירתו השלישי שחל בשבוע שעבר, מנורה מגיש שביבים מתוך הריאיון המיוחד שהפך, לריאיון האחרון בחייו >>>

את הריאיון עם מר דוד ארבוב ז”ל ומשפחתו קבעתי ישירות מולו. גם המיקום שבחר לקיים בו את הריאיון, בסלון ביתו הפרטי, לימד משהו על האישיות הכי ישירה שהכרתי עד אותו יום, בהתייחס למעמדו. כזה היה מר ארבוב ז”ל, יו”ר קונגרס יהודי בוכרה העולמי ויו”ר ועדת המלגות של הקונגרס, איש חסד משכמו ומעלה, שהפך לחלק בלתי נפרד מהקונגרס כבר מרגע הקמתו לפני 18 שנה, בהזמנת חברו הקרוב מר לב לבייב, נשיא הקונגרס.

מר ארבוב היה איש מעש ורב פעלים. את הריאיון הוא הסכים לקיים רק לאחר ששכנעתי אותו שהוא יהווה השראה עבור הדור הצעיר, בני העדה הבוכרית, שכמו כל הצעירים מחפשים דמות מצליחה שממנה יוכלו לשאוב חזון ואנרגיות. ומי אם לא מר דוד ארבוב, איש עסקים מצליח, שכבר 18 שנה מעניק מזמנו, מרצו ולא פחות מכך גם מהונו, למען בני העדה הבוכרית בארץ ובעולם, יכול להתאים לדמות הזו.

את הריאיון המיוחד קיימנו לקראת יום חגה של יהדות בוכרה – המושב השנתי ה־18 של קונגרס יהודי בוכרה העולמי שהתקיים בחודש פברואר ב’בנייני האומה’ בירושלים. הריאיון, כאמור, התקיים בסלון ביתו באווירה מיוחדת במינה, כאשר אל הריאיון מצטרפים בהזמנתי רעייתו דליה ושלושת בניו – דורון, אלון וצחי – שלושתם חברי נשיאות הקונגרס ואנשי עסקים מצליחים בתחומם. דורון הבכור, בעליה של חברת ‘ארבוב גלובל’ העוסקת בעיקר בענף היהלומים; אלון האמצעי מנהל עסקים חובקי עולם בענף ההייטק ובאמצעות קרן ‘קליר פיוצ’ר’ שהוא עומד בראשה; וצחי הצעיר, העומד בראש חברת הנדל”ן המצליחה ‘אקרו נדל”ן’.

בניו של מר ארבוב כפי שאתם מבינים, או חלקכם אף מכירים, הינם אנשים עסוקים מאוד. כדי לפגוש אותם בענייני עסקים יכול להיות שתיאלצו להמתין גם כמה שבועות. אבל ראו זה פלא, ברגע שהתקשרתי אליהם לתאם איתם מועד לריאיון המשותף עם אביהם – זה היה עניין של כמה דקות עד שחזרו כולם עם תשובה חיובית וכבר למחרת נפגשנו. אבל רגע אחרי שפגשתי אותם וראיתי את הכבוד והערצה שלהם לאביהם דוד, הבנתי עד כמה זה כלל לא מפליא. “אבא הוא ההשראה שלנו. אבא בשבילנו הוא הכל”, הם אמרו. הבנים מעריצים ואוהבים אותו ומייחסים לו הרבה מההצלחה הגדולה שהם חווים כיום, כל אחד בתחום עיסוקו.

דוד ארבוב ז”ל

 הקשר המשפחתי המיוחד

“לא היה לי הרבה זמן לחנך אותם”, נזכר דוד ז”ל בתחילת הריאיון, “אבל בזמן שכן היינו יחד השתדלתי להטמיע בהם את מידת היושר והאמת ואת הכבוד לזולת. נתתי להם כבר בגיל צעיר מאוד למשש את הכסף, לחוש אותו ולהעריך אותו כראוי. גם כשעבדו אצלי נהגתי בהם כמו כל עובד. לא נתתי לעובדה שהם בנים שלי לעגל פינות או לוותר מתי שלא צריך. אם לקחו הלוואה ולא החזירו בזמן, הם קיבלו ‘מנה’. כך הם למדו בדרך הטובה איך להיכנס לעולם העסקים בצורה הטובה ביותר”.

הבן דורון נזכר אף הוא: “בשעות העבודה אבא היה מעסיק לכל דבר ועניין ויכול היה לריב איתנו על סכום קטן. זה כמובן לא מנע ממנו דקה אחרי העבודה להתייחס אלינו כאב אל בניו ואפילו להעניק מתנה יקרה עוד באותו יום”.

“שני הגדולים שלי התחילו ביהלומים”, סיפר דוד ז”ל. אני אמנם תמכתי בהם, אבל הם עשו עסקים טובים בכוחות עצמם. הם היו קליינטים שלי ואני הייתי הספק שלהם. ההצלחה שלנו היא היכולת לעבוד יחד ולדעת לשמור על יחסי עבודה מבלי לפגוע בקשר המשפחתי המיוחד. זו המשפחתיות המיוחדת שלנו, תמיד זה היה ובעז”ה כך ימשיך”.

לצד הדומיננטיות שהייתה לדוד בחיק המשפחה המאוחדת, מסתבר שעמוד השדרה של הבית לאורך כל השנים היא דווקא האם והרעייה המסורה דליה, שמגיעה מבית אשכנזי מיוחס. דליה היא בת משפחתו של מנהיג הציבור הליטאי הרב חיים קנייבסקי ומאז שהכירה את דוד יצרה עבורו את הקרקע הנוחה ביותר לאיש עסקים שנאלץ לבלות את רוב זמנו בעבודה מחוץ לבית. דליה דאגה לאורך כל השנים לחנך את הילדים בדרכו של דוד כבוכרי, והוסיפה לזה את האישיות הייחודית שלה.

דוד נזכר אז וסיפר: “אני זוכר כשהילדים היו קטנים, וכמו אצל כל משפחה, ישנם בעיות וקשיים, כאן הילד מצונן וכאן הילד צריך להתכונן למבחן וכו’, הייתי שואל אותה באמצע העבודה ‘מה עם הילדים’, ותמיד ענתה ‘הכל בסדר’. כשהגעתי בערב ראיתי שלא בדיוק היה בסדר והיא עברה יום קשה איתם. אבל דליה מעולם לא הפריעה לי באמצע העבודה. התמודדה לבד. קשה למצוא היום אימהות כאלו”.

דליה אישרה והסבירה בפשטות: “ידעתי כמה הוא עובד קשה וכמה לא יועיל שאני אפריע לו באמצע העבודה”.

כשפניתי לדוד ז”ל ושאלתי את השאלה המתבקשת: “איך הכל התחיל?” דוד חייך והשיב:

“החיים שלי התחילו פעמיים. פעם אחת כשנכנסתי לענף היהלומים כעובד אצל הדוד שלי בגיל 15 והפעם השנייה כשהכרתי את דליה ויצאתי לשוק היהלומים כעצמאי. הייתי אז בן 17 והיא הייתה בת 16. היא הגיעה מבית מנומס ואני הייתי באותם ימים נער תזזיתי. האישיות שלה השפיעה עליי מאותו רגע על כל החיים. תחילה נולדו לנו דורון ואלון והתחלתי לבנות את חיי העסקיים, אבל אז בגיל 28 עברתי תקרית בריאותית ראשונה. חליתי מאוד והרופאים לא נתנו לי סיכוי לחיות. אבל ברוך ה’ צלחנו את זה וחזרתי לתפקוד. אחרי תקופת ההחלמה נולד לנו בננו השלישי צחי.

“באותה תקופה עבדתי בעיקר עם אבנים מאוד קטנות והרווח היה בהתאם. יום אחד הגיע אליי דוד שלי ז”ל ואמר לי, דוד, מה אתה משחק עם ה’ג’וקים’ האלו? בא ואלמד אותך איך מתעסקים באבנים גדולות. בעצתו התחלתי לעבוד עם אבנים גדולות והרווחים היו גדולים מאוד”.

בני משפחתו של דוד ז”ל בחנוכת ‘שער ארבוב’ בבינתחומי הרצליה

חצי-חצי

על הקשר הראשוני עם מר לבייב סיפר מר ארבוב ז”ל:

“זה היה לפני כ־27 שנה, בתקופה שהתחלתי לבנות בית בסביון, ונתקלתי בבעיה מול שכן שהתחיל למרר את חיי ולנסות למנוע ממני לבנות. תוך כדי כך התגלה לי שמר לבייב מכיר את השכן הזה אישית. אני ידעתי שלבייב בוכרי, הגעתי אליו לפגישה וביקשתי ממנו טובה, שיסייע לי מול אותו שכן וכך היה. הוא פתר לי את הבעיה. מאותו רגע הפכנו לחברים טובים.

“לאחר מכן, כשהתחלנו לעבוד יחד, זה היה פרק מאוד חשוב בחיים שלי, כי הוא זה שנתן לי להרוויח הרבה מאוד כסף. יום אחד היה לי איתו ויכוח קטן על עשרים אלף דולר וניסיתי להתחמק. מר לבייב הפתיע אותי בהצעה שלו: בא נעשה חצי־חצי ונתרום את זה לקרן חינוך שהוא הקים. אני התלהבתי מההצעה והסכמתי מיד. מאותו רגע לבייב החל להשפיע עליי שצריך לדעת גם לתרום. בדיוק באותה תקופה גם עבדתי עם משיח אלישיוב והוא גם נזף בי על כך שאני לא תורם ואמר לי: תתחיל לתרום ותראה איזו ברכה תהיה לך.

“אחרי כשנה־שנתיים שעבדתי עם לבייב הוא פנה אליי וביקש שאני אסייע לו להקים את קונגרס יהודי בוכרה והוא התחיל לדחוק בי שאתרום סכומי כסף לקונגרס למען הקהילה. אני זוכר שאמרתי לו: השתגעת? כל מה שהרווחתי ממך אני אתן עכשיו לאחרים? אבל לאט לאט זה חלחל והתחלתי להבין עד כמה אנחנו לא שווים כלום בלי התרומה לזולת ופשוט ראיתי איך ההצלחה מאירה לי פנים. ובאמת תרמתי לקונגרס את הסכום הראשוני הגדול ומשם הכל היסטוריה.

ארבוב העריץ בכל ליבו את מר לבייב וביקש שלא אשמיט את הפסקה הבאה: “אני רוצה לומר לך מהמקום שבו אני נמצא ורואה את הדברים. מר לבייב הוא מלך העדה. מה שהוא עשה במשך השנים ועדיין עושה וימשיך לעשות למען העדה – זה משהו שלא מוצאים בשום מקום. העדה הבוכרית היום חבה לו את מעמדה. בוכרים רבים חבים לו ולקונגרס את הצלחתם. העדה הזו לא הייתה כלום היום בלי מר לבייב. העדה הזו בנשמה שלו. אני כבר לא מדבר על מה שהוא עושה למען העם היהודי בכלל, ובחבר העמים בפרט, בחינוך, ברווחה ובמה לא”.

כששאלתי את מר ארבוב ז”ל על פרויקט חייו – המלגות לסטודנטים יכולתי להבחין מיד בזיק המיוחד שניצת בעיניו:

“אכן, כבר בהקמת הקונגרס הנושא הזה של קידום הצעירים ללימוד באקדמיה היה בראש מעייני. כבר 18 שנים שאני אחראי, בין היתר, על תחום המלגות בקונגרס. יש היום יותר מ־7,000 סטודנטים בוכרים שעברו תחת ידי וקיבלו מלגה ממני באמצעות הקונגרס. זה משהו שעושה לי טוב”, סיפר בהתלהבות דוד ז”ל.

“לכל מקום שאליו אני מגיע פונים אליי בוכרים ובוכריות ומבקשים לומר לי תודה על מלגה שקיבלו לפני שנים ובזכותה הם מצליחים היום. זה משהו שבאמת גורם לי נחת. אולי דווקא בשל העובדה שבצעירותי לא הספקתי להשלים את הלימודים ולהוציא תואר, הבנתי, כשבגרתי, את החשיבות הגדולה לגרום לצעירים להתקדם ולהעניק להם את הכלים המתאימים להצליח בחיים בכוחות עצמם, וזה יכול לקרות באמת רק בהשקעה אמיתית בלימודים”, סיפר דוד ז”ל.

המחלה שהפתיעה

אני מוכרח לציין, כי הריאיון כולו לווה בסיפורים אישיים שמספרים הבנים על אנשים שונים שהם פוגשים ברחבי העולם שהשאלה הראשונה שהם נשאלים אחרי שהם מזדהים בשם המשפחה ארבוב היא, ‘האם אתם הבנים של דוד ארבוב’. אנשים רבים, בעיקר בני העדה הבוכרית, מסתובבים היום בעולם ומצליחים בתחומם בזכות אותה מלגה או אותו סיוע שהעניק להם מר ארבוב בדרך לפסגה האישית. 

ביקשתי מדוד ז”ל שישתף ברגעים של משבר שחווה והוא ניאות לספר על המחלה הקשה שתקפה אותו:

“בגיל 28 חליתי בסרטן, לא עליך ולא על אף אחד. נתנו לי 3 חודשים לחיות. עברתי אז את התקופה הקשה ביותר בחיי. גם כסף לא היה לי, כי לא יכולתי להמשיך לעבוד במצבי ואת כל הכסף שהיה לי הוצאתי על הטיפולים. עברתי הקרנות וטיפולים קשים מאוד. אפילו לאכול לא הייתי מסוגל.

“אבא שלי נפטר שנה לפני שחליתי ובאמת לא היה מי שיעזור לי. הייתי חייב ללכת לעבוד, אזרתי כוח ויצאתי כמה שעות לעבודה כדי להביא מעט פרנסה הביתה. התפללתי אז להקב”ה שיעזור לי לפחות להגיע לבר המצווה של הילדים שלי. הם היו אז בני 5־6. ב”ה, הגעתי לבר המצווה שלהם וזכיתי גם לראות את החתונה שלהם ואפילו את הנכדים המתוקים שלנו שיהיו בריאים כולם.

בשלב זה שיתף דוד את מצבו הקשה כשהוא חדור באמונה ותקווה להמשיך לחיות: “גם היום לצערי, אני חולה בסרטן, שתקף אותי שוב. אמנם לא רואים עליי כי אני מאוד חזק ומאוד מאמין ומקווה שכמו שזכיתי עד עכשיו לחיות, למרות שלא נתנו לי סיכוי, הקב”ה ירפא אותי ויאפשר לי להמשיך לעשות ולתת למען הזולת”.

לסיום, ביקשתי מדוד להעביר את המסר שלו לבני העדה, שהפך למעין צוואה ציבורית:

“הנתינה היא חשובה, אבל לא פחות חשוב מעצם הנתינה, אנחנו צריכים לעשות את זה מכל הלב וחלילה לא כדי שנקבל משהו בחזרה. אסור לומר את המלים “מה ייצא לי מזה”. אנחנו צריכים להנחיל את ההנהגה הזו גם לילדים שלנו. העדה הזו מיוחדת במינה ויש חוב על כולנו לשמר את המסורת שלה ולסייע לבני העדה להתקדם ולהצליח כך שיוכלו גם בעתיד להתגאות בהשתייכותם לעדה הקדושה הזו”.

יהי זכרו ברוך.

Leave a Reply

Your email address will not be published.