בס”ד

       

השבת נקרא בפרשת כי תצא על האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו. הרב אבן עזרא בפירושו על התורה, כתב, כי הטעם לאיסור שלא לחרוש בשור ובחמור יחד, הוא משום שאין כוח החמור ככוח השור. שהרי בשור חזק יותר והוא ימשוך את המחרישה בכוחו החזק ואליו החמור שהוא חלש יותר ייגרר אחר השור ויהיה בצער גדול. לכן חסה התורה על צערו של החמור ואסרה לחרוש יחד עם שור וחמור.

מנגד, בספר דעת זקנים הביא טעם אחר והוא כיון שהשור מעלה גרה ואילו החמור אינו מעלה גרה וכשיהיו יחד השור יעלה גרה והחמור יצטער בזה שיחשוב שהשור קיבל אוכל והוא לא שהרי איננו יודע שהשור בטבעו העלה גרה וכדי למנוע צער זה לחמור אסרה תורה לשים שור וחמור יחד בחרישה .

למדנו את הרגישות של התורה לצער בעלי חיים קל וחומר לצער של אנשים כשאחד חושה שהוא פחות מהשני.

מסופר על הרב גרשון מרוז’ין שהגיע פעם לבית הכנסת של העיירה וראה את כל הקבצנים העניים כועסים וצועקים ומתווכחים ביניהם בקול רעש גדול, שאל אותם הרב על מה המהומה? ענו לו: כבוד הרב,  הערב הגביר של העיירה מחתן את בתו היחידה ברוב פאר והדר  הוא הזמין את כל אנשי העיירה להשתתף בחתונה המפוארת אך אסר עלינו עניי הכפר להגיע לחתונה ואנו בצער גדול מדוע נגרע מהשמחה הגדולה הזו.

שמע זאת הרב ואמר: בואו אחרי לחתונה אך אל תעשו דבר עד שאודיע לכם מה לעשות, הלכו עניי העיירה עם הרב למקום החתונה בכיכר העיר.

כשהגיעו לכיכר העיר שם נערכה החתונה ברוב פאר והדר, אמר להם הרב  המתינו בחוץ עד שאקרא לכם.  השומרים לכבוד הרב גרשון להיכנס לחתונה אך אסרו על עניי העיירה להיכנס, נכנס הרב לאירוע הגדול  והתכבד ע”י הגביר אבי הכלה לומר דברי תורה ולצידו עומד הגביר אבי הכלה.

פתח הרב ואמר בפרשת השבוע כי תצא נאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, מדוע  אסרה זאת התורה? ומיד השיב השור מעלה גרה והחמור איננו מעלה גרה  ויחשוב החמור שהשור קיבל אוכל מבעליו ואילו הוא לא מקבל ויצטער בכך החמור, חסה התורה על צערו של החמור ואסרה זאת. מיד הרים הרב את קולו ואמר אם על בעלי חיים חסה התורה שלא יצטערו שאחד יקבל אוכל והשני לא יקבל, קל וחומר  שתחוס התורה על צערם של בני אדם עניים לא ייתכן שכל אנשי העיירה יוזמנו לסעודת החופה ואילו עניי העיירה לא יוזמנו ויהיו בצער.

שמע זאת הגביר אבי הכלה ומיד הורה לשומרים להכניס לסעודת המצווה את כל עניי העיירה שעמדו מחוץ לאולם ורבתה השמחה עד מאוד בלא שייגרם צער לאף אחד מאנשי העיירה עשיר ועני.

זאת למדנו מהאיסור של לא  תחרוש בשור וחמור יחידיו להיזהר שלא לצער בעלי חיים, קל וחומר בני אדם, וקל וחומר לגרום צער בין איש לאשתו, בין הורים לילדים,  ובין שכנים בכל אתר ואתר.

ועל זה נאמר בפרקי אבות “יהי כבוד חבריך חביב עליך כשלך” וכמו שכתב הרמב”ם שיהיה אדם אוהב את אשתו כגופו ומכדה יותר מגופו שאין הברכה שרויה בביתו של אדם אלא בזכות אשתו.

נשתדל להרבות באהבה ואחווה שלום ורעות ונזכה לבריאות איתנה אורך ימים ושנות חיים אמן.

שבת שלום ומבורך !

הרב זבדיה כהן

אב”ד העדה הבוכרית

Leave a Reply

Your email address will not be published.