בעידן שהתעשייה מיובאת מהמזרח במחיר זול ובאיכות זולה עוד יותר, קשה מאוד לבעלי המלאכה הזעירה לעמוד איתנים אל מול המכונות הגדולות. רבים ציפו שהמקצועות האלו יכחדו והעוסקים בהן יוחלפו בידי מכונה. בראיון מיוחד מתארים בעלי המלאכות מרחוב אלנבי בתל אביב: מרדכי ורינה יצחקוב זוג השענים, אברהם איליאבייב הסנדלר ורומן שמעונוב הצורף על הקשיים ,ההתמודדויות ואיך למרות הכל הם עדיין שומרים על הקסם שבמלאכה.

| בר דוד

חג הפסח מזכיר לנו את מלאכת הכפיים הקשה בה הועבדו אבותינו בפרך תחת שלטון פרעה המצרי. כיום, עם ההתקדמות המטאורית אל הרובוטיקה והייצור האוטומטי, ישנם עדיין בעלי מלאכה שעושים אותה בדרך הישנה והטובה. התופעה התל אביבית מאפיינת כיום את מיטב מקצועות הצווארון כחול כאומנות בוטיק, מעצבים יוצרים בסטודיו מעלים לרשת ומייצרים תיאוריה חדשה בכל הנוגע למושג מלאכה. חוסר המיקוד שבין בעל המלאכה ובית המלאכה מאפשר כיום לשכור חללים שיהוו בעבור האמן הצעיר מקום ליצור בו. אך ההגדרות המעורפלות האלו המנסות לחרוג מכללי המקצוע מציגים טעימה מבוקרת ומדויקת של מלאכה. קשה מאוד למצוא את הלכלוך האופייני בחלונות הראווה של האומנים לעיצוב תעשייתי, אפילו כפות הידיים שלהם אינם מסגירים את עיסוקם. לעומתם, באותו העיר מסתתרים להם עשרות אנשי מלאכה שרכשו את ניסיונם ברבות השנים, תחילה שימשו כשולייה וסיוע למישהו אחר עד שלמדו את כל המקצוע והתנסו בבשרם בתחום. אין תחליף לידע ולהתמחות שהם צברו, אף בית ספר אינו יכול לצמצם את הפער בין התיאוריה הנלמדת באקדמיה לבין הפרקטיקה הנלמדת ברחוב. 

# למידה בשטח

“הסטודנטים מגיעים, יש לפעמים מבצלאל או משנקר יושבים ושואלים שאלות, אם ניתן אני מנסה להסביר וללמד אותם, מאוד חשוב לי שהם יראו את זה על אמת”. מסביר רומן שמעונוב, ומתאר “בעבר הייתי מלמד גם שיבוץ באופן מסודר יותר, היו באים כל הכיתה, מתיישבים כאן בצפיפות ורושמים את ההסברים, לומדים על מלאכת השיבוץ באופן פרקטי ולא רק תיאורטי, רוב האנשים העוסקים במקצועות האלו החלו בגיל מאוד צעיר, אני עליתי לארץ מסמרקנד בגיל 14, יומיים לפני מלחמת יום הכיפורים, הגענו לשכונת שפירא, אחרי הצבא התחלתי לעבוד ביהלומים והתמקצעתי במלאכת השיבוץ. משנת 84′ אני עוסק בזה, במהלך השנים רכשתי ניסיון וידע בצורפות וחריטה, עיצוב התכשיטים. כיום, הבן שלי עובד איתי. בעיקר בכל הקשור להלחמות לייזר וצורפות, ביחד אנחנו גם אספנים של כלי כסף ייחודיים מכל העולם, חלקם מוצעים למכירה בחנות”.

# עבודת אומנות

המאפיין הכי חשוב שמגדיר את המלאכה כעבודת אומנות אישית ולא כייצור תעשייה הוא הקנה מידה, כלומר הייצור מוגבל ולתכנון טרם הביצוע יש חשיבות עליונה. להבדיל מפס יצור במפעל בו לכל מכונה יש תפקיד משלה, בבית המלאכה האותנטי, בעל המלאכה משמש כמומחה בכל תחום וחייב להכיר את התהליכים בפס הייצור. יותר מזה הוא גם מחלקת בקרת איכות ומחלקת שירות לקוחות.

“אני עושה תפירות ומכפלות עבודות עור ותיקים. יש לי חנויות שאני עובד איתם כל יום מגיעים שליח עם המוצרים של התיקים שהלקוחות הביאו לתיקון ואני מטפל להם בכל הדרישות”. מסביר אברהם איליבאייב מסנדלריית אקספרס ברחוב מאז”ה “אני לא יכול לבסס את העבודה על עוברים ושבים, מלאכת הסנדלרות היא אחת מיני מלאכות רבות. כבר בהתחלה הבאתי לכאן מכונת תפירה שתשמש אותי למלאכות נוספות” ומצביע על מכונה התפירה ומוסיף ” היא מעל מאה שנה ועובדת חבל על הזמן”.  למרות שמקצוע הוא ותיק מאוד ובהתאם לתקופה יש חשיבות וערך לתיקון נעליים או עבודות עור כיום התיקונים הם מינימליים מאוד. “פעם לא היה את השפע שאנחנו רואים היום, התיקון של הנעליים היה בעיקר מהסיבה שאת הנעל לא היו זורקים לפח אלא מעבירים אותו לשימוש נוסף. כיום, התיקון הוא בגלל ערך סנטימנטלי או מטעמי נוחות. הכי פופלארי שאנשים מגיעים לתיקון עקב, יש גם ביקוש ליצירת הגומי בסוליה הקדמית”. מסביר אברהם , “ב 2006 פתחתי את הסנדלרייה, לפי דעתי יש עתיד בתחום מאחר והנעליים זה מוצר שחוזר להיות יקר ואיכותי

.

#נשענים על מסורת ארוכה

ממול הסנדלרייה של אברהם ברחוב מאז”ה , הקימו מרדכי ורינה יצחקוב מעבדה לתיקון שעונים.

“מגיל ארבע עשרה הייתי אוהב לשחק עם שעונים, המנגנון הקסים אותי, מאוד אהבתי את זה. רינה אשתי, מתקנת שעונים איתי בחנות. אנחנו כל יום יוצאים ביחד לעבודה וחוזרים ביחד. אין דבר יותר כיף מלעבוד בתחום שאתה אוהב”. מכריז מרדכי ומעבר לשולחן עבודתו מסבירה רינה שזו לא מקום העבודה הראשון שלהם ביחד, “אחרי שהתחתנו ב- 1980, מרדכי היה אחראי על שמונה עשרה צוותים במחוז אינדג’אן בחברה ממשלתית לשעונים. הייתי עובדת איתו כבר אז באותה המעבדה.  בשנות התשעים באנו לשכונת שפירא אחר כך עברנו לגור בקרית שלום, גם פה עבדנו כשענים בחברות גדולות כמו גלטיים וקסיו. לפני ארבע שנים החלטתו לפתוח עסק עצמאי” אומרת רינה ומרדכי ממשיך ” יש לנו ניסיון ואת הכלים להתמודד עם הקשיים בתחום, אנחנו נמשיך לעסוק בשעונים למרות כל התעשייה הסינית. תראה, שהתחלתי לעבוד בזה כבר אז לפני חמישים שנה, בן הדוד שלי, היה אומר עוד מעט יצאו לשוק  שעונים אלקטרוניים והענף ימות והנה אני מתפרנס ונהנה מהעבודה כבר חמישים שנה”.  רומן שמעונוב מגבה את חברו ביחסו לעתיד ענף הצורפות, “במקום שיש נשים יש גם תכשיטים לכן הפרנסה קיימת צריך לחדש ולהשקיע בגיוון של התוצרים אבל העבודה קיימת. בתקופת הקורונה הרגשנו קצת האטה בתחום אבל ברוך השם עכשיו חוזרים. מתקופת משה רבנו ועד היום מלאכת הצורפות קיימת ומתחדשת”.

כל תחום מקצועי בענפי המלאכה נשען על מסורות ארוכות וידע שעובר על ידי מעשה, אי אפשר להמציא משהו חדש אפשר לשפר את הטכניקה אבל התהליך הוא אותו תהליך, הייחודיות של המלאכות הזעירות הן שניתן לקיים ייצור יחידני, יצירת פריט יחיד וייחודי שמסמן יותר מכל את החתימה של בעל המלאכה על המלאכה. המפגש בין היד לחומר אינו מקרי וההתפתחות של המקצוע מותנה בנחישות היוצר לשפר את עבודתו. “הייתי עובד במפעל אורטפקומברה בקרית המלאכה בתל אביב, התחלתי כמדביק ספידות לסוליה ובמשך 13 שנים למדתי את כל המחלקות במפעל, רק שהיה לי את הבטחון והניסיון הקמתי את הסנדלרייה”. מתאר אברהם איליאבייב. “זה מלאכות שאי אפשר להתחיל אותם מאפס אתה חייב מישהו שיסביר לך אחד על אחד מה צריך לעשות אחרת אתה מסתובב סביב הזנב של עצמך, כיום בענף הדיגיטלי אם יש קושי אז בודקים באינטרנט מה לעשות אבל זה לא תחליף חייבים בהתחלה ללמוד מטעויות”. אומר רומן שמעונוב ומוסיף “מי שרוצה לעבוד עובד, אין דרכי קיצור. לפעמים באים לפה סטודנטים שחושבים שתוך חמש דקות הם הבינו הכל, אנחנו כיום עובדים במקצועות האלו בביטחון גמור אנחנו יודעים מה לעשות אבל שהיינו צעירים הקשבנו ולמדנו באמת זה לא היה תחביב בשבילנו זה היה בשביל פרנסה”.

Leave a Reply

Your email address will not be published.