לאחרונה נחשפתי לסדרת דוקו-ריאליטי מיוחדת ושונה בשם 'עוד ניפגש'. הסדרה עוסקת בנושאים הקשורים בנתק משפחתי בעקבות חזרה בתשובה וניסיונות לגשר את בין הפערים שנוצרו בין ני המשפחה בעקבות השינוי.

כצופה, כאב לי מאוד על כל המקרים, אך במיוחד על הנתק בין הבת לאבא ובין האמא לבן. יוצרי הסדרה בחרו להתמקד בקונפליקט ברמה הדתית, אבל האמת היא שלאכזבות פנים רבות. כמעט רוב ההורים מתמודדים עם תסכולים מהסוג הזה, אם כי בתחומים שונים.

הורים שעסקו כל חייהם בחקלאות מתוך אידיאולוגיה ואהבת האדמה, הרגישו נבגדים כשבנם בחר לעבוד במשרד יוקרתי במגדל עירוני. איך הוא מוותר בקלות כזו על אדמות שעברו במשפחה כבר כמה דורות? לא נאה לו ללכלך קצת את הידיים? מה עשינו לא בסדר שהוא בוחר להתנתק ממה שהכי מגדיר אותנו כמשפחה?. לחילופין, הורים שרואים במקצוע הרפואה שלהם את השליחות הכי חיונית לייקום ובנם בוחר לעסוק באומנות לא ברורה. או הורים שעלו לארץ והתיישבו בתנאים קשים, הכל כדי לממש חזון ציונות מתוך אהבה לארץ, ובנ בחר לקבוע את חייו בחו"ל.

כשהילד מתפתח ברחם אימו, יש משהו קסום בתהליך ההתפתחות עד הלידה. מצד אחד, העובר הוא חלק בלתי נפרד מגוף האם. הוא ניזון ממה שהיא אוכלת ושותה והתנהגותה במהלך ההיריון משפיעה על אופן ההתפתחות שלו. מצד שני, העובר הוא ייצור עצמאי, ואם הוא לא ישרוד, הגוף של האם יכול להמשיך לחיות ולהביא עוד חיים לעולם. היו גם מקרים רבים שבהם לא עלינו האם בזמן הריונה הלכה לעולמה, אך עדיין את העובר הצליחו לילד ולהחיות.

הרחם, היא חלל בגוף שמאפשר הכלה של חיים אחרים. כהורים, יש לנו את היכולת הנדירה להכיל בתוכנו ולאהוב את ילדינו, גם אם הם לא מה שציפינו שיהיו, אהבה שאינה תלוי בדבר. כי למרות קשר הדם שזורם בעורקינו, כבר מתהליך ההריון אנחנו למדים שהילד הוא יישות נפרדת מאיתנו. עם כל החיבור, יש לו את הזכות לעצמאות גם אם היא מתסכלת אותנו ולא לרוחנו.

אמא שלי, השקיעה את מאמציה לשכנע את אחי להשקיע בלימודים למקצוע טכנאות שיניים. בנוסף לכל המעלות, זה גם מקור לא רע לפרנסה ברווחים נאים. אחי ראה את הדאגה הכנה, וכבן טוב שתמיד כיבד את הוריו, השקיע מצידו זמן ומאמץ עד לקבלת התעודה. כשזו הגיעה, הוא העביר את הדיפלומה לאמא שלי ואמר: "עכשיו אחרי שעשיתי את מה שביקשת, אני רוצה לעשות מה שאני אוהב". הוא לא עסק בתחום טכנאות השיניים אפילו יום אחד..

כשהילד לא מגשים את החלומות של ההורים, הם חשים בגידה, תסכול, כאב ובעיקר כישלון. איך יכול להיות שעשינו את הכל לפי הספר וזה בכל זאת קורה לנו?! הנקודה היא, שאנו צריכים לדעת להרפות. אנו את שלנו עשינו, ולילד הזה יש מסע משלו. לא להאשים את עצמנו, איפה נכשלנו ובמה טעינו, אלא לדעת שיש שותף שלישי לאדם והוא בחר לו מסלול אחר בחייו.

וזה שהבן שלי עובר את מה שעובר כרגע, לא אומר עליי שהייתי לא בסדר. זה גם לא אומר עליו שהוא מרדן ומחפש להכאיב להוריו, זה פשוט מדגיש את מהות הבחירה החופשית. כהורים, אנו מחנכים אותם לדרך שאנו מאמינים בה, אבל בסופו של יום, חשוב לזכור שהילדים הם לא חלון הראווה שלנו, הבחירה היא שלהם. לנו נשאר רק לאהוב, להכיל ולקבל. לשמור על קשר פתוח איתם כי שום דבר בעולם לא שווה שנתנתק בשבילו.

מאת: שרה יעקובוב, יועצת נישואים ומנחת הורים

Leave a Reply

Your email address will not be published.