בין הר גריזים להר עיבל

בין הר גריזים להר עיבל

יש קללות יצירתיות, גסות, פואטיות, מצחיקות ואישיות, רובנו לא רוצים להתעסק איתן, אחרים לא יודעים איך להתמודד עם האתגר והקושי שמתלווה לאופן שבו חוקרים אותן או מדברים עליהן * לקראת השקת ספרה החדש ד"ר מגדה מלי כלנתר מתארת בראיון מיוחד מה הביא אותה לחקור ולהביא את המסורת שבעל פה לספר מודפס * ולמה אחרי הכל מדובר בברכה

ילידת 1953, יש לה אופנוע, היא מקפידה לשחות כל בוקר בים. כן, כן גם בחורף, יוגה וטראקים מסביב לעולם ובעיקר דואגת לשמור על חופש התנועה והביטוי שלה. טוב, זה כנראה יכול להסביר למה מגדה מלי- כלנתר השיקה לפני מספר שבועות, ספר המבוסס על מחקר אקדמי בנושא של קללות וברכות בבוכרית (טג'יקית -יהודית). בצורה עדינה אפשר לומר שממה שכולם מתרחקים, שם מגדה מגלה הכי הרבה סקרנות "אני בוכרית בנשמתי ואני דואגת שכל הסביבה שלי תהיה תואמת, ככה גם היה בבית הוריי, הכריות והבדים, האווירה הזו מלווה אותי בכל מקום" מתארת כלנתר כבר בתחילת הראיון ומסבירה "אנחנו מאוד מחוברים לתרבות ולמשפחה, אנחנו חמישה אחים ואחיות וכולם מגיעים האחד אל השני לשבתות וחגים". אולי זה לא במקרה אבל מגדה הירושלמית גדלה בבית שוקק אורחים ונבחרי ציבור רבים אשר היו פוקדים את משרדו של אביה, מר רחמים כלנתר, חבר מועצת העיר, סגן ראש עיריית ירושלים וממכובדי הקהילה הבוכרית בעיר. "נולדתי ברחוב 'יגיע כפיים' בשכונת גאולה, בגיל ארבע עברנו לקטמון הישנה ברחוב ברוריה. זה היה בית ערבי עם פירות ועצים, אבא היה איש פעיל מאוד, הייתי ילדה קטנה כשהוא היה חבר מועצה וסגן ראש עיר. נולדתי שהוא היה בן חמישים. היה לו נהג ואוטו, טלפון בבית, בזמן שלא היה אצל אף אחד. משפחה מכובדת שכבר משש בבוקר היו מגיעים אנשים לבית ומבקשים סיוע מאבא בכל תחום, ממציאת מקום עבודה ועד לניתוח שנדרש". דרך ההתבוננות שלה על החיים והאופן שבו היא ניגשת אל הנושא, מאופיין באיפוק מסוים, היא יודעת את כוחן של המילים, של הברכה וגם של הקללה, וספוילר קטן לספר החדש, הקללה עתידה להיות מבורכת ואפילו לשקף את התרבות ממנה היא מגיעה. "למדתי באוניברסיטה העברית, ההורים דיברו בבית בוכרית, טג'יקית-יהודית ליתר דיוק, לא דיברתי רק שמעתי, סבתא שלי הייתה גרה בשכונת שפירא בתל אביב ולא ידעה מילה בעברית, אז מצאנו את הדרכים לשוחח איתה. באוניברסיטה למדתי אצל פרופ' זנד כשנתיים, שם למדנו תרגום של טקסטים ספרותיים ועממים, אהבת ציון של ר' שלום חכם וכתבים נוספים וחשובים שמהווים אבן דרך במורשת ובתרבות הבוכרית". לפני מספר שבועות כאמור, היא השיקה את ספרה החדש והשני 'קללות מברכות' (הוצאת הורוס) והרצתה על תוכן הספר באונ' בר אילן, כיצד בעדה הבוכרית ובכלל, הקללה יכולה להפוך לברכה.

בכוונה תחילה 

חוקרים רבים יעדיפו פתגמים וביטויים או לפחות אֵטִימוֹלוֹגְיָה לשונית, למה דווקא ספר קללות וברכות?

"כתבתי את הספר בעקבות מחקר באוניברסיטה במהלך התואר השני כחלק מלימודי המעבר של מסורת בעל פה לכתב, קללות לשם הדוגמה הן מסורת בעל פה, תרבותית יש קללות עם אינדיקציה מאוד מיוחדת על התרבות של האנשים המקללים והמקום ממנו הם מגיעים, כלומר ההשתייכות האתנית והדתית שלהם. מי מקלל את מי, על מה הם מקללים וכו', גיליתי במהלך הלימודים שיש לזה ערך תרבותי מאוד גבוה, אף אחד לא רוצה להתעסק בקללות, כולם היו מעדיפים להתעסק בברכות, לעשות מחקר על קללות זה קשוח, יש הרבה סוגים של קללות ואת כולם צריך לבטא, לקטלג ולהגדיר".

עד כמה היה קשה לראיין אנשים ולשכנע אותם לקלל?

"לשכנע אנשים שיסכימו לקלל לא היה קל, יש קללות גסות, יצירתיות, פואטיות, מצחיקות ואישיות. מגוון רחב ויש גם צורך לסדר אותם. בספר אני מחלקת את הקללות לעלבונות, קללות ואזהרות". 

יש גם אלמנט דתי-מאגי, זה לא סתם ניבול פה, עד כמה האמונה מעורבת בקללה?

במסורת היהודית אם מישהו מקלל, צריך קודם כל כוונה, כלומר שהוא ממש התכוון לקלל. אם לא הייתה כוונה, אז הקללה לא נחשבת. בנוסף, חשוב שהבן אדם שקיללו אותו ירגיש שמגיעה לו הקללה, אחרת אין לזה כוח. אחרי שהקללה נאמרת היא מגיעה לשמיים, ע"פ המסורת, יש פתח מאוד צר לקללות ובחלון זמן מאוד מסוים שהקללה מגיעה לשמיים, לעומת ברכות ותפילות שכל השמים פתוחים עבורם. הקב"ה מסתכל ואומר, אם יש סנגור על אותו אדם הקללה נדחית ואם יש קטרוג היא מתקבלת. כמו עם בלעם, שהוא קילל והיה סנגוריה על ישראל אז הקללה הפכה לברכה. זה לא נגמר כאן, יש גם את האופציה שהקללה חוזרת ופוגעת במקלל, כמובן היהדות מתייחסת גם לקללה הנאמרת לאדם חשוב, מלך, נשיא או כהן. וגם מפרטת את המעלה החשובה לאופן שבו מי שקיללו אותו מגיב. כלומר, לאחר שהקללה חזרה לארץ, והאיש אותו קיללו לא פותח את הפה ולא עונה לזה שקילל אותו בקללה נוספת, הקללה הופכת לברכה, אם הוא שותק ומבקש בקשה, היא מתקיימת על המקום, אחד הפירושים הוא מאחר וזה שהצליח לשתוק הגיע לדרגה של אהרן הכהן, או כפי שהמקרא מבטא את הפעולה במילים "וידום אהרן". 

כלומר מחקר אקדמי מהול במסורת יהודית?

"חלק מהספר זה המחקר האקדמי ולצד זה מובא כיצד המסורת היהודית מתייחסת לקללות, חז"ל וחכמים, יש גם פרשן בוכרי ר' צבי קייקוב. בתורה ניתן לראות את הדרך שהשבטים חולקו בין הר גריזים לבין הר עיבל, השבטים שעמדו בהר עיבל עם הקללות, היו שבטים חזקים יותר מבפנים וגמישים מבחוץ. כלומר, מי שגמיש, אם באה רוח חזקה הוא מתכופף וחוזר בחזרה. חוסר הגמישות גורמת דווקא להישבר, יש על זה הרבה פרשנויות מאוד מעניינות גם בחיי היומיום שלנו ובאופן שבו אנחנו מתייחסים לקללות. היחסים שלנו עם הקללה תלויים בנו, אם להיות מלאים וגמישים או לחשוש מהם".

איך זה מתורגם לחיי היום יום שלנו?

"מה שאנחנו מבינים בעניין של קללות, שזה תלוי מאוד במצב הנפשי של אותו בן אדם. אם הוא במצב רוח טוב, הקללות לא יכולות לחדור אליו. אם אתה רואה חתול שחור וחושש ממנו או מעין הרע, משהו בך חושש מעין הרע. לחתול אין כלום, אפשר ללטף אותו ולהיות חבר שלו, הוא בסך הכל חתול. אנחנו אלו שמחליטים אם יש לחתול שחור עין הרע ומזל רע. פתחתי את הספר וכתבתי כיצד אבא שלי קיבל מתנה לבר מצווה מאמא שלו צביה קבר בהר הזיתים, כי יש אמונה שזה מאריך חיים. אצל הבוכרים יש הרבה יחסים עם עין הרע".

מילים טובות

ד"ר מגדה מלי-כלנתר, נולדה וגדלה במשפחה בוכרית-ירושלמית ותיקה, היא שימשה בעברה כסמנכ"לית ארקיע ("אנחנו היינו ראשונים לפתוח את הקו לאוזבקיסטן") וכיום היא מטפלת משפחתית, זוגית ופרטית. ספרה הראשון, 'שביל הפלאות' ("מופץ בעברית ובאנגלית וזו כבר ההדפסה השלישית") פופולרי מאוד בתחום הפסיכולוגי והטיפולי. וכעת לאחר השקת ספרה 'קללות מברכות' ("הספר הזה נכנס באמצע תוך כדי שכתבתי ספר של 240 עמודים, הוא קפץ לי לראש ובמשך שנתיים עבדתי עליו. זה היה שם תמיד") היא מאפשרת לנו לגשת גם למרחב האישי ולהכיר את המאפיינים של הנשים והאמהות הבוכריות שהיו דומיננטיות מאוד ושמרו על שפה נאותה ויחד עם זאת ידעו להעביר מסרים חדים וברורים. "לקללות בעדה הבוכרית יש גם היבט משחקי מובהק, השעשוע והדמיון באים לידי ביטוי בקללות עסיסיות עם חרוזים, הומור והמון יצירתיות" מתארת מגדה וממשיכה "אמא שלי הייתה נוהגת לומר לי להשתמש במילים חיוביות בזמן שיחה, מכיוון שהשטן עומד ומחכה שיאמרו מילים רעות כדי לתפוס ולממש אותן. היא לא כל כך התלהבה מהרעיון שאני מתעסקת בקללות, בעיקר מה אנשים יגידו, אבל יצא מזה ברכות גדולות". 

מאיפה המקורות לספר, את מי ראיינת?

במחקר התיאורטי קיימים הרבה מאוד מקורות שניתן להישען עליהם, יש בספר רשימה גדולה מאוד של אנשים. הסתובבתי וחיפשתי מרואיינים בדרום תל אביב, באור יהודה, פגשתי סנדלר שהרבה הפנו אותי אליו והיה לו קושי לקלל, בת דודה של אמא שלי עזרה לי מאוד וגם רב שהכרתי, אנשים חושבים שזה פשוט, אבל יש אנשים שלא יכלו לתת לי קללה אחת. יש פרק שלם שמתאר עד כמה יש חוסר יכולת של האנשים לקלל. כל מי שחשבתי או אנשים ששלחו אותי לאנשים "עם מלא מלא קללות" פשוט לא היו מסוגלים, גם לא לטובת מחקר. התחלתי את המחקר לפני שלושים שנה ועכשיו הוצאתי את זה כספר".

מה הסיבה שדווקא עכשיו אחרי שלושים שנה?

מסורת בעל פה נעלמת, אף אחד לא ידבר בטג'יקית יהודית (בוכרית) בעתיד הקרוב, לא בארץ ולא בעולם, זו איזו שהיא מצבה תרבותית. כל השנים אני מעורה בתוך העדה, לאחרונה חשבתי שתרבותית זה משהו שמאוד חשוב שיישאר, הבוכרים זו עדה שמאוד מחוייבת ומשפחתית". 

יש סיבה שכריכת הספר נטולה מלהיות שגרתית?

הספר יצא לאור בהוצאה שלי, אני פרפקציוניסטית וזה צריך להיות ברמה, בדיוק כמו שהבית שלי מעוצב ברמה כזו שזה צריך להיות מדויק, בהתאם למה שאני אוהבת ואיך שאני מתנהגת, חיה ולובשת. הסיבה היא שזו האנרגיה שאני מחוברת אליה, ההוצאות שרצו את הספר הראשון מאוד התלהבו ורצו לשים את התמונה שלי עם כריכה רכה, אני לא מתפשרת, זה הסגנון שלי. מוציא לאור רוצה למכור בזול ולמכור הרבה, אני לא מחפשת את זה. אם זה נשאר בעולם תחת השם שלי אז זה יהיה כמו שאני רוצה, הנכדים המתוקים שלי ציירו איורים בהתאם לכל קללה בספר, עשיתי את זה בטופ". 

מה הקללה שאת הכי מתחברת אליה?

"לא יודעת, לא חשבתי על זה, (צוחקת) יש כאן קללות שהם בידי אלוקים, בידי הגורל. שאנשים יבינו שיש בעולם סדר, והאמת תצא לאור. אני מאוד מתחברת אליהן".