#הבנאליות של חורבן בחסות הנישואין 

” גם אם נישואים לא נגמרים ברצח או באלימות, הם יכולים לגרום להרס הנפש של כל הנוגעים בדבר, אם לא מנהלים אותם נכון מתוך מקום של שליטה עצמית, מודעות רגשית ואישית גבוהה ומוכנות לקבל כלים והדרכה חיצונית”

לרוב, כאשר התוכנית ״עובדה״ משודרת, אני בדרך כלל עסוקה בסיום דברים אחרונים לפני השינה. השבוע זה היה שונה. כמו רבים בישראל, התיישבתי מול המסך כדי לראות את פניה של שירה איסקוב בפריים טיים, ולשמוע את סיפורה המצמרר על ניסיון הרצח הברוטלי שעברה. כשאני חושבת על זה, אני לא יודעת מה גרם לי לרצות לראות את זה. האם זו הסקרנות לראות את פניה לאחר המעשה? האם זה הרצון להבין את השתלשלות העניינים שנגמרה בנקודת ניסיון הרצח? או אולי היה זה הרצון להכיר את האישה האמיצה שמופיעה בפנים גלויות עם המסר: אין לי מה להתבייש? אני חושבת שהתשובה לכך מורכבת מכל אלו יחד.

ראיתי את החלק הראשון של הסרט, והבטן שלי התהפכה, ועדיין מתהפכת כשאני חושבת על כך. שירה מופיעה בשיער קצוץ, שיניים שבורות ופנים מצולקות, ומראה לנו: ראו מה עלולה לעשות לאישה אלימות בתוך המשפחה. ראו איך אני נראית, כאילו שרדתי מלחמה. מלחמה בתוך הבית שלי, ניסיון הכנעה ברוטלי להחריד בידי האיש שלו נישאתי ועמו הבאתי ילד.

שירה פורשת בפנינו את השתלשלות העניינים שהובילה לאותו מעשה ששינה את כל מסלול חייה ולקח אותם אל פי התהום. מה שהפך לי את הבטן, הייתה הבנאליות המחרידה של השתלשלות העניינים הזו, אותו סדר אירועים שרבים כל כך מאיתנו עוברים בחיינו הבוגרים: רווקות סוערת ועליזה, היכרות, חתונה, לידה, מריבות, תסכולים, חוסר הבנה. חוסר תמיכה. חיבור, ריחוק, כעס, תחושת אובדן בתוך מערכת היחסים, תקומה, נפילה. רק שאצלה הסיפור הזה, הנורמטיבי להחריד, הסתיים בניסיון רצח אכזרי ביותר.

כשראיתי את הסרט הזה, התקשיתי מאוד להבין איך מערכת יחסים בנאלית, אומללה ככל שתהיה, שברוב המקרים נגמרת מקסימום בגירושים מכוערים, מגיעה למצב כזה שבו הגבר מחליט לרצוח את אשתו בצורה ברוטלית כל כך, מתוך תביעת שליטה מוטרפת וטוטאלית. אבל זה קרה לשירה, וזה קרה למיכל סלה ז״ל, שתי נשים נורמטיביות מן השורה ולעוד רבות וטובות כמותן, וזה מה שמבהיל כל כך כשרואים את הסרט הזה. אי אפשר שלא לשאול: מה הופך מריבה בין בני זוג למלחמת חורמה עקובה מדם?

***

אני רוצה לכתוב דווקא על מערכות היחסים הבנאליות, שלא נמצאות באזור הדמים עדיין, שבהן האיש והאישה אומללים זה בחברתו של זה ולא מוצאים ערוץ תקשורת חיובי ומחבר. מערכות יחסים שבהן המילים שמושלכות זה לזה הן מעליבות, מקטינות ומאמללות, השיח הוא כוחני והאווירה רעילה, מלחמתית וחסרת  שיתוף פעולה. קיימים כל כך הרבה נשים וגברים שכלואים בתוך נישואים כאלה, סובלים בתוך המערכת הזוגית ונשארים מתוך תקווה לשינוי או מתוך פחד משינוי, בזמן שהשינוי היחיד שמתרחש הוא רק התעצמות של השנאה ההדדית והאומללות, ואין אוויר או פתח יציאה והפוגה. 

ראיתי כל כך הרבה סופים עצובים של מערכות יחסים שפשוט החריבו אנשים נורמטיביים וטובים. ראיתי איך נישואים עלולים לגרום לאובדן עשתונות מוחלט והוצאה של כל השדים והכוחות הרעים שבנפש האדם. גם אם נישואים לא נגמרים ברצח או באלימות, הם יכולים לגרום להרס הנפש של כל הנוגעים בדבר, אם לא מנהלים אותם נכון מתוך מקום של שליטה עצמית, מודעות רגשית ואישית גבוהה ומוכנות לקבל כלים והדרכה חיצונית.

אנשים מגיעים לנישואים עם כל השריטות שלהם, ונכנסים לתוך מצבים משותפים לא פשוטים מבחינה זוגית, הורית, כלכלית ומשפחתית. במצב כזה, הזוג צריך לעבור התכה מסוימת ליחידה אחת שמשתפת פעולה והתקשורת בתוכה בהירה ובריאה. אם אין את זה, הנישואים יכולים להפוך לגיהינום חי, ששורף את כל מי שנמצא בסביבה ולא בורח בזמן. במקום להוות בית, מקום נעים שמעצים את הטוב ומעניק ביטחון, ניהול לא נכון של נישואים יכול להיות הקבר הרגשי (ולעיתים גם הפיזי) של כל אחד מהנוגעים בדבר. 

האם אני מעודדת גירושים? לא. אבל גם לא נישואים בכל מחיר. לנישואים יש תקופות ימי- בינימיות ותקופות רנסנס, וצריך לחיות אותם עם מודעות, כנות וענווה, שאיננו יודעים הכל לבד, שצריך לקבל עזרה וכלים מאנשי מקצוע בעלי מחשבה בריאה על איך לעשות את זה נכון. עלינו להסתכל כל הזמן על מה שהזוגיות עושה לנו וגורמת לנו להרגיש, בעיניים פקוחות וכנות. מותר לומר: אני לא יודע איך להוציא מכאן משהו טוב, אני אבוד. אני חייב לקבל עזרה. נכון שמצפים מאיתנו איכשהו לדעת איך עושים זאת, אבל הזמנים שונים, הלחצים גדולים, התגובות מוקצנות וקל מאוד למצוא את עצמנו לכודים בתוך קירות הנישואים, אותו אידיאל נצחי שהתנפץ לו לתוך החסמים, השריטות והתסכולים. אם אתם מזהים את עצמכם בכתוב, אל תוותרו על עצמכם ולכו לקבל כלים לניהול נכון שלכם בתוך הנישואים.  

Leave a Reply

Your email address will not be published.