סיפורה של ראיסה פאייזקוב מציג זווית מרתקת למלחמה שאיחדה דתות ולאומים שונים ואפילו הקפדה על הפרדה בין נשים לגברים תוך כדי המלחמה • בחגיגות 65 שנה לניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית זכתה ראיסה למדליה משגרירות קזחסטן על חלקה בניצחון

“אמי מרים ז”ל, נפטרה כשהייתי ילדה בת 7 ואבא שלי התחתן עם אישה שפגש במסגרת נסיעת עבודה לרוסיה, לאישה הזו לא היו ילדים והיא אימצה אותי ואת אחי כאילו היינו ילדיה שלה. אבא שלי – סמואיל סלומונוביץ’ פאייזקוב, עבד במפעל לייצור מתכת בעיר צ’ימקנט שבקזחסטן, מפעל שבתקופת המלחמה שימש לייצור חומרי לחימה שונים. ב-30 לספטמבר 1938- כשהייתי בת 15, בתקופת שלטונו של סטאלין, אבא נעצר ונלקח לכלא לתקופה לא ידועה, אחרי שהואשם בהיותו “אויב המדינה”. מאז לא שמענו עליו עוד.

“אמי החורגת החליטה להעביר אותנו לעיר סראטוב שברוסיה ושם חיינו והתחנכנו. כשהייתי בת 17, אני ואחי ביקשנו לעבור לגור אצל סבא וסבתא מצד האבא בעיר טורקיסטן שבקזחסטן. חייתי עם הסבים במשך שנה עד שנת 1941, ואז עברתי לגור אצל סבא וסבתא מצד האמא בעיר טשקנט אוזבקיסטן ומשם גם התגייסתי לצבא.

“כשאבא היה בחיים, שמרנו על המצוות וחיינו לפי הדת היהודית, אך כשעברנו לסראטוב לא חיינו על פי היהדות. עם ההורים דיברתי בוכרית, עם אמי החורגת – רוסית, ועם סבא וסבתא – בוכרית. כמו כן ידעתי גם קזחית ואנגלית.

“אני חייבת לציין שאחרי מות סטאלין, בשנת 1956 קיבלנו מסמך על שם אבא שלי, המאשר כי הוא חף מפשע ולא נחשב יותר ל”אויב המדינה”.

כיצד התגייסת לצבא האדום ומה עבר עלייך שם?

“את צו הגיוס קיבלתי מלשכת הגיוס של טשקנט ובשנת 1941 התגייסתי לחיל הקשר. עברתי קורס “טכנאית קשר מורס” במשך חודשיים. בסיום הקורס נשלחתי לעיר קרץ’ במחוז קראסנוֹדר, ושם הייתי שנה וחצי עד שנת 1943. בשנה זו הציבו אותי בחיל התותחנים, גדוד מספר 51, פלוגה מספר 386, בחזית של העיר סטלינגרד. בתפקידי סחבתי מכשיר קשר עם סוללה על הגב ועזרתי לפענח קוד מורס וכתב מוצפן.

“התנאים בשטח היו קשים. אני זוכרת שהיה לכל אחד את סיר האוכל שלו מחובר לחגור האישי, היה מטבח נייד, היינו ישנים בשוחות, היינו גדוד מעורב של בנים ובנות, ולמרות תנאי השטח הקשים השתדלנו לישון בנפרד מהבנים. הייתי הבוכרית היחידה והיו לי חברים רוסים, אוקראינים וכו’, אבל לא בוכרים, חלקם נהרגו בהפצצות באותה מערכה בסטלינגרד.

“בשלב מסוים לקיתי בהלם קרב ונלקחתי לבית חולים בעיר טביליסי שבגיאורגיה, שם שהיתי כחודש ומשם חזרתי לסטלינגרד, אבל את סיום המלחמה – “יום הניצחון” – חגגתי בעיר יאסי ברומניה”.

האם היית בקשר כלשהו עם בני משפחתך בזמן המלחמה?

“בזמן המלחמה לא הייתי בקשר עם אף אחד מבני משפחתי. לא יכולתי להתכתב איתם כי החלפתי מיקום תכופות עקב הלחימה”.

שתפי אותנו בזיכרון או חוויה מיוחדים שעברת בזמן שירותך בצבא?

“הייתי קשרית, והקשר התנהל במכשירי קשר אשר היו מחוברים בכבלים. יום אחד התנתק הקשר, ושלחו אותי לחפש איפה נקטע הכבל. זחלתי על האדמה, שמעתי פיצוצים מסביב, ולבסוף מצאתי את התקלה וטיפלתי בה. חברים שהיו איתי, קיבלו מדליה על מעשה זה, ורק אני לא קיבלתי כי הממשלה עדיין טענה שאני הבת של “אויב המדינה”. בסיום הקרבות, ניגשתי למפקד הבסיס בו הייתי ושאלתי למה אני לא קיבלתי את המדליה, טענתי כי אני חפה מפשע והוא ענה לי “את צריכה להודות לנו שאת נמצאת פה איתנו, ולא בכלא”.

“בפלוגה, כולם ידעו שאני יהודייה, היו כאלו שקיבלו אותי כמו שאני, והיו כאלו שלא – הם כינו אותי ‘ג’ידובקה’ (כינוי גנאי ליהודים)”.

איך הכרת את בעלך?

“את בעלי – יעקב זלקמן הכרתי בשנת 1944, בזמן המלחמה. הוא היה טייס ואני הייתי קשרית. עקב המלחמה דרכינו נפרדו. כשהוא חזר לאוקראינה הוא גילה שכל משפחתו נספתה בשואה. אחרי המלחמה הוא הגיע אליי והציע לי נישואין.

“בעלי הוא מהעיר חרקוֹב שבאוקראינה, התחתנו בעיר טורקיסטן ושם גם חיינו אצל סבא וסבתא שלי.  הבת שלנו טניה, נולדה בנובמבר 1948. כשטניה הייתה בת שנתיים, התגרשנו. בעלי עבר לגור בעיר ריגה שבלטביה, עם אחיו היחיד שנשאר בחיים. אני עברתי עם הילדה לגור בעיר קינטאו וחייתי בחדר בדירת קומונה – 3 משפחות בדירה אחת.

“עבדתי בתור מנהלת חשבונות במפעל מתכת, שעבד בשיתוף פעולה עם מפעל המתכת שבו עבד אבי. בקינטאו היו כורים את המתכת, והיא הייתה נשלחת ברכבת לצ’ימקנט. בזמן המלחמה המפעל ייצר המון כלי מלחמה, היו אומרים שכל כדור שביעי מיוצר שם.

“עליתי לארץ ישראל ב-23 לדצמבר 1993. בשנת 1995 הבת שלי – טניה עלתה לארץ בעקבותיי, יחד עם בעלה והילדים. יש לי שני נכדים ושמונה נינים ב”ה”.

האם את או מישהו מבני משפחתך תיעדתם את סיפורך?

“שגרירות קזחסטן בישראל חגגה לפני כמה שנים 65 שנה לניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. הטקס נערך בתל אביב, ואני קיבלתי מהם מדליה כאות הוקרה”.

Leave a Reply

Your email address will not be published.