” אני מתגעגע לילד הזה שבתמונה, ששימח קודם כל את עצמו והיה לו חלום, אני רוצה להגיד לו תודה, שבזכות כשרונו, עקשנותו, חכמתו וחוש ההומור שלו, הגעתי לאן שהגעתי וכבשתי המון פסגות.”

קרוב משפחה שלח לי לפתע תמונה שעוררה בי שוב את הניצוץ. התמונה הזאת משנת 1989 מוכיחה שוב שלמעלה מ-30 שנה אני על הבמה!

לאחרונה רבים אומרים לי: תחשב מסלול מחדש, עכשיו קורונה, לא יפתחו את התיאטראות בעתיד הנראה לעין, לך תעשה משהו אחר…

ואני חושב לעצמי- ״מה אני יודע לעשות?״ מאז שאני זוכר את עצמי, אני מופיע ומשמח אנשים. בגן, ברחוב, בבית הספר, בבתים של אנשים, באולמות, במסעדות, בבתי-הכנסת בחגים, בתיכון, בבגרות, בצבא, באקדמיה, בארץ, בחו״ל מעל כל במה שרק ניתנה לי, רק לשמח אנשים אני יודע! לא יודע לנסר! לא יודע לתקן, לא יודע להרכיב, לא יודע לבנות, לא יודע להרוס, לא יודע לעשות כלום חוץ מלשמח אנשים! וניסיתי, זה לא שלא ניסיתי, אבל גם כשאני בונה משהו זה יוצא מצחיק.

אני מתגעגע לילד הזה שבתמונה, ששימח קודם כל את עצמו והיה לו חלום, אני רוצה להגיד לו תודה, שבזכות כשרונו, עקשנותו, חכמתו וחוש ההומור שלו, הגעתי לאן שהגעתי וכבשתי המון פסגות. אף יום אחד לא חדלתי מלשמח ולהצחיק אנשים. כעת, זה מאוד חסר לי. זה קשה. זה משבש אותי. את מי שאני. את מהות האישיות שלי ואת גרעין הנפש שלי. בימים אלה, אני מוצא נחמה רבה בחיק רעייתי וילדיי האהובים, אבל מתגעגע אלי, לעצמי. אני מתגעגע לאולמות שלי המלאים. מתגעגע למחיאות הכפיים, לשאגות הצחוק, לפנים השמחות של הקהל שלי. לסלפיז’ של שאחרי, לילדים והזקנים שצוחקים יחד מאותה בדיחה. לאלה שנשארים באולם עוד זמן רב לאחר שהקהל יוצא וממתינים לרגע אחד קטן שהם יוכלו לתפוס איתי. לאלה שעולים לבמה אחרי ההצגה כדי לחבק, לחזק!

פתאום אומרים לי ״תופיע בזום״ מה?! לעמוד מול מחשב ולהופיע? אפשר בכלל להחליף את החום והאהבה של הקהל במכשיר פלסטיק דומם שמתבונן בך בבהלה?! הוא יבין את הבדיחות שלי? הוא יזיל דמעה מהדמויות שלי? לא, לא, אחכה לכם, קהל בשר ודם אהוב שלי. אחכה לכם כמו חתן שמחכה לכלתו. כמו רומיאו ליוליה כמו לגודו.

אחכה לכם ואני בטוח שגם אתם מחכים לי, לאחי, לתיאטרון שלי, לכל עולם הבידור והבמה שיפיח שוב חיים בישימון ובדממה הצורמת שהשתלטה על חיינו כמו חלום רע וממאנת לעזוב. בסוף הסיפור מחכה סוף טוב, אבל למדתי שבכל דרמה טובה יש קונפליקט חזק, רצון ומעצור, ועל הגיבור ללכת כברת דרך  ארוכה עד לסוף הטוב. לפעמים הדרך היא חשובה יותר מהתוצאה הסופית.

אז אמשיך בדרכי, באצילות נפש, אכתוב, אחשוב, אמחק, אשפר, שוב אכתוב, אצחצח גרוני, אתפור חליפתי ואמתין. אמתין לכם וכששוב נפגש יהיה זה חזק וסוער יותר מכל מפגש. אשחרר טונות של אנרגיה וכישרון שהצטברו בתוכי חודשים רבים, שיפרצו שוב החוצה כמו לבה רותחת מליבו של הר הגעש הזועם וחום גדול יעטוף אתכם ואותי ונתמלא כולנו בצחוק ודמע ולא נפרד שוב לעולם. כי הקורונה הארורה לימדה אותנו בעיקר להעריך זה את זה. אבל עד אז, שמרו על עצמכם, כי נותרנו מעט, רבים וטובים נפלו חלל במלחמה מול האויב הבלתי נראה שקם עלינו לכלותינו, אבל הקדוש ברוך הוא, מצילנו מיידו.

Leave a Reply

Your email address will not be published.