רפאל אריאל ומיכאל – שלושת האחים לבית משפחת שמואלוב, גויסו למלחמה נגד גרמניה הנאצית וסיפורם מופיע כאן לרגל יום הניצחון ⋅ על האח שלא נודעו עקבותיו, על האחיין שנערכה לו ברית מילה רק לאחר שנות המלחמה ועל האח שהרופאים רצו לקטוע את רגלו ובנס הוא נרפא והוכר בבריה”מ כנכה מלחמה ⋅ הסיפור שהונצח באתר האינטרנט של יד ושם ע”י נכדתו של מיכאל – זרינה מישפטוב

“זו לא רק ניצחונה של ברית המועצות, זהו ניצחונם בראש ובראשונה של העם היהודי, על כל תפוצותיו בעולם, גם אלה שלא השתתפו בחזית המלחמה, אבל אנחנו בני העדה הבוכרית, התגייסנו והיינו חלק מהמלחמה נגד התגלמות הרוע בעולם כפי שהיא באה לידי ביטוי בגרמניה הנאצית, רוע שלא היה כמוהו מעולם” מספר מיכאל לנכדיו.

“גויסנו שלושה אחים למלחמה, בצו קריאה שהורה לכל מי שהוא מגיל 18 ועד 40 לבוא ולהתייצב”.

מיכאל שמואלוב נולד בשנת – 25.11.1922 בעיר טורקיסטן שבקזחסטן. היו לו חמישה אחים ואחיות, וכשהיה בן שנתיים נפטרה אמו ואביו נישא בשנית. מנישואין אלו נולדו לו שני אחים נוספים.

אביו היה בעל השכלה כללית ואיש ציבור. הוא היה מתרגם מסמכים, כותב מכתבים ועורך חישובים שונים עבור האזרחים בסביבת מגוריו. הוא היה דתי וברוח זו חינך את ילדיו. הם למדו בבית-ספר יהודי והלכו בדרך שהתווה אביהם. ערב מלחמת העולם השנייה מצבם הכלכלי היה די טוב.

הראשון שגויס מיד עם פרוץ המלחמה היה האח הגדול רפאל, היה זה בחודש יולי שנת 1941. באותה תקופה התגורר מיכאל בביתו של רפאל. שלושה ימים קודם גיוסו נולד לרפאל בן. אשתו החליטה שלא תמול אותו עד חזרתו של בעלה מהקרבות בשלום. ואכן, רק ב-1945 כשחזר רפאל מהחזית, נימול הילד שכבר היה בגיל 4.

מיכאל גויס לצבא האדום בחודש ינואר 1942, כשהיה בן 19. הוא נסע ברכבת לעיר אלמה-אטה (בירתה לשעבר של קזחסטן) ועבר טירונות חיל-רגלים מזורזת בת כעשרים יום. עמו היו עוד שישה-עשר מאנשי עירו, בהם שלושה יהודים בוכרים.

לאחר קורס הטירונות המהיר הם נשלחו לחזית במסע שארך עשרים יום ברכבת, ותוך כדי הנסיעה חולקו, באופן אקראי, ליחידות שונות בחזיתות שונות. מיכאל שובץ ליחידת פרשים. לאחר הנסיעה נאלצו לעבור דרך ארוכה נוספת בת 30 ק”מ למקום יחידתם, אך בהגיעם לשם, שונה שיבוצו והוא שוב יצא למסע בן 70 ק”מ בקור ובשלג עזים.

מסע זה גבה ממיכאל מחיר כבד כאשר נגרמו לו כוויות-קור קשות. הוא אלתר תחבושות בניסיון לטפל בכוויות, אך מצבו רק החמיר והוא הועבר במזחלת-שלג לבית-חולים שדה. לרוע המזל, לא היה באפשרותו של בית-חולים זה לסייע לו, והוא הועבר לבית-חולים אחר, שם שהה כחודשיים עם כוויות דרגה 2.

לאחר שחרורו מבית-החולים, הוא הועבר כפרש לגדוד שישב בעיר קירסַנוב (במחוז טַמבּוֹב), משם נשלח למטה החטיבה שהיה בעיר ווֹלסק (במחוז סרטוֹב) ושובץ לגדוד 587. ימים ספורים לאחר מכן, קיבלה החטיבה הוראה לנוע לכיוון העיר סטלינגרד.

בעקבות כיבוש אזורים רבים סביב העיר, מיקוש הדרכים ע”י הגרמנים והפצצות אוויריות, הם נאלצו לעקוף את העיר ולקיים מסע רגלי ארוך וקשה, בן 650 ק”מ, אותו ברבות הימים תיאר מיכאל: “בלילה הלכנו וביום ישנו, בכל פעם היינו חונים בכפר אחר. הטבחים של כל גדוד הלכו טיפה לפנינו, וכל פעם כשהיינו מתעוררים, ארוחת הבוקר כבר חיכתה לנו מוכנה”. הם הגיעו לסטלינגרד ב-19 באוקטובר 1942, וחמישה ימים לאחר מכן נשלח מיכאל למשימתו הצבאית הראשונה.

“אני רק זוכר שסביבי כל הזמנות נפלו פגזים ונשמעו יריות, ולפתע נפלתי והרגשתי שנפצעתי, זה היה לפנות בוקר, ושכבתי בשוחה בין מתים ופצועים אחרים… שמעתי מרחוק חובשים מחפשים פצועים וצעקתי שגם אני פצוע”.

מיכאל פונה לבית-חולים צבאי, שם התברר לו שנפצע בירך הימנית, בקרסול השמאלי ובזרוע הימנית (הרסיס נותר שם עד היום). למזלו, הכדור שנכנס בירכו לא פגע בדרכי השתן ובכליה, למרות שהיה רחוק משם במילימטרים אחדים. מיכאל הועבר בין בתי-חולים במשך כמה ימים, בינתיים הפצע הזדהם והוא חלה ואושפז לחודש וחצי. בשלב זה רצו הרופאים לקטוע את רגלו אח בפועל הם חיכו וב”ה הרגל שוקמה וכאמור הרסיס נשאר שם עד היום. אחר-כך הוא נשלח לשיקום בצפון רוסיה, בעיר קרסנויארסק, וביולי 1943 נערכה וועדה רפואית שקבעה את אי-כשירותו לשירות צבאי והוא שוחרר.

מיכאל מציין, שמספר מועט של יהודים שירתו עמו, רובם לא בני העדה הבוכרית. לדבריו: “לא פחדתי להגיד שאני יהודי, אבל גם לא אמרתי את זה. לכן גם לא הציקו ולא הייתה אנטישמיות כלשהי. אני אפילו לא הייתי דומה למה שנחשב לסטריאוטיפ היהודי.”

לאחר שחרורו מהצבא וההכרה בו כנכה-מלחמה, שב מיכאל לראשונה לחיק משפחתו. רק אז הוא גילה כי אחיו הצעיר אריאל הוכרז כנעדר. אז הוא גם נפגש עם אחיו הגדול שסיפר כי הוא השתתף בקרבות בחזיתות רבים של המלחמה והגיע עד לברלין “הייתי בין חיילי הצבא שהשלימו את כיבושה של בירת גרמניה ולהחלטה על כניעה ללא שום תנאי” היה מספר רפאל בגאווה.

במרץ 1946 נשא מיכאל את ברטה לאישה, ולשניים נולדו שלושה ילדים. בשנת 1990 הם עלו עם בני משפחתם למדינת ישראל והתיישבו בעיר רמלה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.