היכל שלמה בירושלים הוא סיפור די מייצג של היהדות הממלכתית בישראל. מי שהקים אותו חשב על ארמון אירופי. הכניסה המפוארת, התקרות הגבוהות והמדרגות הרחבות מפתות אותנו לשלוף מהבוידעם מילים נשכחות כמו “אכסדרה” ו”טרקלין”. כל פנל וכל ידית משדרים הוד והדר, ובעיקר את המשאלה שכאן, בארץ ישראל, יהודים יוכלו ליצור ולצרוך את תרבותם לא רק כמו בני חורין, אלא גם כבני אצולה.

למה שלא נרשה לעצמנו לדמיין שמוישה ואסתר, יהודית ובצלאל, שולפים מהארונות את מיטב מחלצותיהם, משי וקטיפה, בשמים ותכשיטים, וכבר פוסעים בשדרה הראשית, ומי שמביט בהם לא ינחש לעולם אם הם הולכים לקונצרט של הפילהרמונית, לאופרה של וינה או לשיעור בפרשת השבוע, כולל פרקי חזנות.

והמרפסת. המרפסת היחידה בירושלים שלא תוכננה לפיצוח גרעינים, לפתיחת אבטיחים או לבניית סוכה. מרפסת שמהרגע הראשון הכריזה שזהו זה, לא רק האפיפיור ייצא לבלקון וינופף לשלום להמוני המאמינים. גם הרבי יכול.

קשה לומר כמה הפנטזיות האלה הצדיקו את עצמן, וכמה בדיחות נולדו על חשבונן. היו למבנה הזה כמה שנים טובות יותר, ובעיקר פחות. אבל חייבים להודות שהוא מעולם לא הפך לתאום הדתי של בנייני האומה או היכל התרבות. בימי ההזנחה הקשים הוזמנתי לא פעם לכנסים קטנים באחד החדרים הצדדיים, והביקור שם היה מועך את הלב.

לא סתם ארמון שזקוק לשיפוץ דחוף, אלא מקום נטוש ששכח את הייחוס ואת הסיפור, ומילים כמו “הוד” ו”הדר” ננעצות בו כמו עלבונות. כי הרי כל מתחם קניות בארץ נראה ומתוחזק טוב יותר, וכך הדבר גם לגבי כמה חנויות נוחות באי אלו תחנות דלק. ולמה כך? בעיקר בגלל הניסיון הכושל לבנות בישראל מין יהדות ממוסדת ששייכת למגזר אחד לא גדול במיוחד, וכל השאר לא רלוונטי לה והיא לא רלוונטית לו.

אם היכל שלמה הוא משל למצב היהדות הממלכתית בישראל, אז הרבנות הראשית לא צריכה להיבהל מהמילה הטעונה “רפורמה”, אלא לברך ולשמוח כשמישהו כמו שר הדתות החדש מעוניין לשבור שם כמה קירות ולבנות מחדש.

אביהו מדינה עלה על הבמה ושאל את חתן האירוע אם אפשר לספר את הסיפור הזה. החזן המבוגר חייך והנהן, ואביהו סיפר על הטלפון שקיבל באמצע שנות ה־70. “חזן ירושלמי אמר שהוא רוצה לזכות בפסטיבל הזמר המזרחי הקרוב שייערך בירושלים, ומבקש שאכתוב לו פיוט. אמרתי לו: ‘אדוני! אני כותב שירים. לא פיוטים’. והחזן ענה: ‘מר מדינה. אתה אולי לא יודע, אבל כל מה שכתבת – זה פיוטים’.’

לבסוף הוסכם שאביהו מדינה ילחין שורה אחת מהמקורות, ונראה איך ילך. מדינה פתח תנ”ך. תפס אותו העניין שהאירוע אמור להתרחש בירושלים, ואחרי כוס קפה וחצי שעה, השיר כבר היה מוכן. הקלטת נשלחה, אך כל תגובה לא הגיעה. שבועיים חלפו. חודשיים עברו. הפסטיבל עבר ונשכח.

עברו שנים. יותר מעשור. יום אחד פונה דקלון לאביהו ואומר לו שהוא מסיים הקלטות, אבל חסרה לו הרצועה ה־12 והאחרונה לאלבום. “אולי יש לך משהו במגירה?” אביהו אמר שאין לו זמן. “בוא תחטט, ואם תמצא משהו – הוא שלך”. מי יידע למה דקלון הולך דווקא על הקסטה המאובקת ההיא שבקרטון הכי מעוך. “זה בכלל פסוק מהתנ”ך. מה הקשר לשאר השירים באלבום?” הקשה מדינה, ודקלון אמר: “תעזוב אותך. זה השיר האחרון, מי ישים לב”.

כך, פחות או יותר, נולדה הקלאסיקה “שבחי ירושלים”. אחת היצירות החשובות של אביהו מדינה. אחד מסיפורי הפספוסים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית. ומשפט גאוני אחד: כל מה שכתבת – זה פיוטים!

הגעתי לאחרונה להיכל שלמה כדי להנחות ערב מחווה למי שחתום על המשפט הזה: יגאל בן חיים. ייתכן שאינכם מכירים את השם, אבל בן חיים הוא דמות דגולה בתרבות הפיוט בישראל. כמה דגולה? הערב התחיל קצת אחרי 20:00, ונמשך הרבה אחרי חצות. מה שאומר שלראשונה בתולדות האנושות, היקום וכיכר פריז, האירוע הירושלמי שסחב הכי רחוק אל תוך השעות הקטנות של הלילה התקיים בהיכל שלמה! שזה לא ייאמן בערך כמו קריאה משיריה של ויסלבה שימבורסקה באצטדיון טדי.

הדבר שהכי ריגש אותי היה עצם קיומו של אירוע כזה, לאמן מהתחום הזה. כבר השתתפתי בחיי בלא מעט אירועי מחווה. לכבוד משוררים, חוקרים וסופרים. לפעמים בזקנתם ולרוב אחרי שכבר עברו לעולם שכולו טוב. אבל פייטן? כמעט אף פעם. משום מה, המגזר היהודי־מסורתי לא רואה את היוצרים שלו כאמנים בכלל. הם עושים עבודה פרקטית, משמחים ומרגשים, וכשהם מפסיקים הם פשוט מפנים את מקומם ונעלמים מהעין.

שמחתי כל כך לגלות שסוף־סוף למדנו משהו. לעשות כבוד, למשל. לתאר את מקומו של הפייטן בתור רצף. מי ומה השפיעו עליו. על מי השפיע הוא. דרכים שהוא סלל ועולמות שהוא גישר ביניהם. אמני הפיוט בישראל עושים עבודה חשובה מאין כמותה גם בחיבור בין היהדות של פעם אל ההווה, וגם בבניית הצליל הישראלי שמורכב מאינספור סגנונות שהגיעו לכאן מכל העולם.

בערב הזה, למשל, הופיעו הרכבים בוכריים דוגמת משפחות אלייב ואקילוב – שפירקו את הבמה באנרגיה משתוללת ובמקצבים מטורפים שמזכירים צוענים עם מנוע טורבו. מצד שני הופיעו חזנים שייצגו את “שמחת החיים העיראקית המתפרצת”, ושריר אחד לא זע בפניהם כשהם שרו מתוך משמעת עילאית את הקלאסיקות של ה”בקשות”.

והיה הצליל התימני של אורי שבח והאנדלוסי של משה לוק, והרכבים צעירים מעולים כמו פירקת אל־נור ותזמורת הלאדינו, שאחריהם כבר לגמרי לא ברור מה המשמעות המדויקת של “סגנון מזרחי” ואם אפשר בכלל לדבר על “מזרחיות” כשמדובר ביצירה יהודית שתססה במרחב האדיר שבין הקצה המערבי של הים התיכון לבין בוכרה וסמרקנד שבמרכז אסיה.

הפייטנים של ירושלים – אלו הצנועים ואלו שצריך נושאת מטוסים כדי לגרור את האגו שלהם – לא דיברו גבוהה־גבוהה על כור היתוך, או על בניית סגנון ישראלי. אבל הם ידעו להקשיב ולתת לצלילים להלך עליהם קסם, ולהתחבר כדי לחיות. לשמור על רלוונטיות ולהשפיע עמוקות לא רק על שירת הקודש, אלא גם על התרבות החילונית. כי, עם כל הכבוד, מה כל כך דתי ב”ברצלונה” של ג’ו עמר?

כשמבינים את זה, מתברר לפתע שללא ההתפתחות בעולם הפיוט קשה היה לדמיין לא רק את מה שמכונה “זמר מזרחי”, אלא גם את עידן רייכל, ברי סחרוף, מירי מסיקה או פוּל טראנק (שמחזיקים בביצוע מעולה של אותה “ברצלונה”).

לסיום, משה דוויק הצעיר ופירקת אל־נור הרימו את האולם עם הגרסה היהודית המדהימה לאום כולתום (גדולי המעריצים של הזמרת שונאת ישראל, קולה של האומה המצרית וכו’, הם יהודים ויהודיות מצביעי ימין בכיפה ובכיסוי ראש הרמטי), וביציאה אפילו הפאר המרופט של היכל שלמה נראה לי מלא שיק.

חשבתי לי שאם הבניין המגזרי הזה, והיהדות הישראלית בכלל, יעסקו יותר בחיבורים ובתרבות (מלשון ריבוי) ופחות בהפרדות ובמחיצות, יכול להיות פה די נחמד.

(הטור פורסם לראשונה בעיתון ‘ישראל היום’)

Leave a Reply

Your email address will not be published.