ארגון של איש אחד

#”אל תשאל לשלומי / לעתים תכופות חיפשתי אותו / אל תשאלי לשלומי / זמן רב לא בדקתי את מצבו / אל תשאלו לשלומי / מכוסית אחת לשלישית / נדמה לי שהוא יציב” מילותיו של המשורר ואיש הבוהמה התל אביבית יונה בן יהודה (יב”י) מסכמות בדרך לירית את אורח חייו. אך לדמות המיוסר שדאג לטפח קיימים רבדים נוספים, כאלו שנאבק למענם כדרך חיים.

 | בר דוד

בסצינה התל אביבית של סוף שנות השישים לא היה חריג למצוא אנשי רוח, משוררים וסופרים יושבים בבתי הקפה שעות על גבי שעות ורועמים על עוולות הכיבוש ובכל זאת יב”י או בשמו המלא יונה בן יהודה הצליח לגבור על כולם בחריגותו. בעשרות ההפגנות למען השלום וזכויות האדם בכפרים הערבים עלה יב”י על סלע מוגבהת, כזו שתשמש בעבורו לבמה וקרא מתוך שיריו מילות תוכחה כלפי השלטון הצבאי, השימוש הכוחני ובעיקר על אהבתו לארץ ישראל. ‘אדמה שנטעה אותי ואותך עוד תקצור יבוליה’ קרא משירו המפורסם הפונה לאחמד, ספק איש שהכיר ספק שם נפוץ בחברה הערבית. מעטים ידעו את שמו האמיתי ומתי מעט את אורח חייו. פרצופו היה חלק מהתפאורה בהרבה בתי קפה בדיזנגוף ובפלורנטין, היו שאמרו שראו אותו מוכר את ספר שיריו ברחוב ומדלת לדלת. למרות שהיה בן למשפחת יהודיוף הירושלמית והאמידה העדיף יב”י את התדמית של המשורר המיוסר, זה שהפרוטה אינה מצוי בכיסו רוכן על שולחן ובידו סיגריה דלוקה, כותב מילותיו בזריזות בל יישכח ושותה לשוכרה. בראיון רדיו נשאל על ידי יעקב אגמון, מה עושה יב”י כשהוא עצוב, וזה ענה בלי היסוס “שותה, שותה על מנת להיות יותר עצוב ואז כותב שיר”.

יב”י נולד בבוכרה וכאשר היה בן שנה עלה לארץ עם משפחתו לירושלים, בימי נעוריו עבר להתגורר בשכונת פלורנטין ובגיל חמש עשרה הצטרף ללח”י, עם הקמת המדינה עזב לטובת ארגון בנק”י, ברית הנוער הקומוניסטי. ימיו בארגון היו מעטים ובעזיבתו הכריז על עצמו כארגון של איש אחד הפועל למטרות השוויון, השלום, מאבק הפועלים ואהבת הארץ. בין כתיבת השירים לכוסית הקוניאק הקבועה אסף חתימות וגיבש קולות למחאה אקטואלית. לעיתים רק הוא חשב שזה אקטואלי אבל זה הספיק על מנת להפגין. את המשורר האגדי אלכסנדר פן העריץ והיה דואג לבקר אותו גם שחוג מכריו הזניח אותו. הוא ראה בו מורה, איש חזון ושירה. בשיא הקריירה לקח חלק בשיתוף הפעולה עם שמוליק קראוס באלבום “גלגל מסתובב”. יב”י כתב כמחצית האלבום ואת החצי השני כתב הפזמונאי יענק’לה רוטבליט. בשיר ‘איך עושים תקליט’  מתאר רוטבליט את יב”י בסגנון האופייני לו:

“יבי ושמוליק ישבו אצל חזקל’ כסית
יבי צועק למרסל שיביא עוד כוסית
משה צועק עד מתי בטלנים
קחו קצת מילים וחברו לחנים
כאן לא שותים בחינם השתנו הזמנים.”

החקירה שלא היתה

יב”י אף לא רצה לקבל הכרה מהממסד, לא פרסים ולא תעודות הכרה זה לא עניין אותו ודאג לומר זאת לכולם, יש שתהו שמאחר והוא נוהג לומר זאת פעמים רבות כל כך זה בעיקר מה שחסר לו על מנת להפיג את בדידותו, לא פעם ציין שביכולת שלו להיות בודד טמון כוחו. פעם אחת שדרן הרדיו נתן זהבי התקשר לבית הקפה שבו ישב וביקש לשוחח איתו, כאשר יב”י שאל מי שואל לשלומו, ענה ד’ וביקש מיב”י להגיע לחקירה במשרד ברחוב הקינמון 4 מחלקה 2. יב”י התחיל לצעוק הנה לכולם ‘אני חייב ללכת השב”כ מחפש אותי’, הנה סוף סוף הממסד רואה בו כמהפכן וחושש ממנו. המתיחה הזו אומר נתן זהבי רק מתארת כמה הוא היה המהפכן הכי לא מזיק שיש והכי לא מסוכן לשלטונות. עד כמה הוא חיכה להכרה מהממסד, כל הכרה.  חבר ילדותו חיים טופול מתאר כיצד השיגו בהיותם נערים שהיו ראשי הוועד לעובדי דפוס, כוס חלב לכל עובד, הגדרת שעות העבודה לנער עד שלוש בצהריים ובהזדמנות ללימודי ערב להשלמת השיעורים הנדרשים. כבר בהיותו בחור צעיר ערך שביתות בבתי הדפוס ואירגן התקוממויות. הראשון במאי יום הפועלים היה בעבורו יום חג אמיתי, במחיאות כפיים ועיניים דומעות היה נוהג להריע במצעד השנתי ברחוב דיזנגוף. בעבורו כל מה שהיה קשור בברית המועצות היה טהור, לא היה שום דבר פסול בהתנהלות. ברית המועצות הייתה בעבורו קודש ולא אחת היה מגן עליה בחירוף נפש. באותם ימי זוהר שראה עצמו כמשורר המפאר עמודי עיתון תרבותי ונאור היו שחשבו אחרת, בראיון למעגל שלדן שילון הודה באומרו, שהיה משלם מחיר מודעה בעיתון ‘הארץ’ על מנת לפרסם את שיריו ואחר כך הבהיר על כך “בשעתו לא קיבלתי בחינם, אבל היום יש בינינו הבנה הדדתי אני לא משלם ואני לא מקבל פרסום” והיו שאמרו אחרי מותו, שנעשה לו חסד גדול מאחר ולא הייתה ביקורת לשיריו. הוא אולי היה אישיות של משורר אבל זה לא היה ברור שהוא כתב שירים.

דאג לפרטיותו

פעם אחת סיפר, היה אורח במוסקבה מטעם ועד השלום הסובייטי בפגישה עם יבגני יבטושנקו, אלו הוכיחו זה לזה בעיקר שהם יודעים לשתות מבלי להשתכר והחליפו ביניהם מתנות בצורת מילים כתובות כיאה למשוררים ברוח התקופה. יום יום היה אומר, אני שותה לרוויה את אותם הימים בהיזכרי במחר. אולי מעל הכל זו הייתה הצגת היחיד של יב”י להתרעם על משו למחות לצורך המחאה. לבחור את הדרך השנויה במחלוקת ולהעדיף לא ללכת עם הזרם. בספר שיריו “טוב מצורע צודק מאסתטיקן מכוער” כתב “ישראל אני רוצה אותך שמאלה, לא נטישתך” ובשיר נוסף העיר “כדי לאהוב את הארץ אין צורך להיפצע במלחמה אחת ולמות בשביעית”. יב”י דאג לחוג מכרים קבוע, בשל כך נהג לפתוח שולחן ולהזמין את החבורה, גם צחוקים גם וויכוחים, קצת פוליטיקה ובעיקר תרבות. אף אחד לא ידע עליו פרטים נוספים הוא דאג לפרטיותו ולאף אחד אפילו לא גילה היכן הוא גר, אם חיפשו אותו היה אומר או ליד דיזנגוף או בקפה כסית. הנצחתו כמעט שני עשורים אחרי לכתו אינה מורגשת ועשרות הספרים שכתב הפכו לנדירים, אך המילים שבהן היה שוחה אלו שדאג ללחוש באוזני שומעיו בלחישה שכולם יוכלו לשמוע, מתקיימות בשולי החברה הפוליטית הישראלית. יב”י לא הקים משפחה ופעמים אחדות אף אמר שאיננו מעוניין בכך, דור חבריו נכחד ומאבקו מעולם לא הושלם. מפעל חייו והארגון של איש אחד נותר ללא דרך פעולה.

חוג חבריו כתבו לו דברי הקדמה לספרוניו במשך שלושים שנה, עד שחלה בגיל שישים ושמונה והחל להתחבא בכל מכריו. הוא לא רצה שיראו בסבל שחווה ונטמן בליווי חבריו אנשי התרבות והיצירה. על מצבתו נכתבו מילותיו, “ידעתי בחיי עשרות שנות מאבקים שלא הרכינו את ראשם בפני האי צדק”.

Leave a Reply

Your email address will not be published.