” כל עוד אנחנו כאן, המשאב הכי זמין שלנו הוא הזמן. מי לא מכיר אותו? הזמן שלנו זמין לנו כל כך, עד שאנחנו לא מרגישים בהתכלות שלו ואנחנו דוחים דברים ל- “אחר כך”, כי “אין לנו זמן”.”

השבועות האחרונים, ואולי אפילו החצי שנה האחרונה, מרגישים לי כמו לופ משוגע של אירועים מופרכים ושליליים. הופעת הקורונה בחיינו טרפה את כל הקלפים, המוכר והידוע הפך להיות נחלת העבר, ואנחנו נדרשנו להתאים את עצמנו למציאות חדשה.

נכנסנו פתאום למצב הקפאה במציאות אפוקליפטית מוזרה. הזמן המשיך לזרום אבל כולנו עצרנו. פתאום אי אפשר לחלום, לרצות ולהתקדם, כי באמת אף אחד מאיתנו לא יודע מה יביא המחר. 

קורקענו. הכנפיים פתאום קוצצו. זוכרים את זה? זה היה מבהיל נורא. אי אפשר לרוץ לשום מקום, אין לאן לברוח. שגרת חיינו התמוססה לה.  

כשהעברתי את הזמן בסגר בבית, הרגשתי שאני תקועה בתוך לולאת זמן. כל יום היה נראה העתק של קודמו: היום מתחיל אותו הדבר, ואם לא אעשה משהו כדי לתת לו ייחוד מסויים, הוא יסתיים בדיוק אותו הדבר כמו אתמול. התחושה הזאת הייתה כבדה: פתאום היה לי את כל הזמן שבעולם, והאחריות למלא אותו בדברים שיש להם ערך אמיתי בשבילי, הייתה לגמרי עליי.

השגרה מנוונת את יכולת הצמיחה

האחריות הזו מפחידה. אני, למשל, כל כך הרבה פעמים התניתי את העשייה שלי במשהו חיצוני. “אם… אז…”. אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שכאשר אגור ליד הים אעשה ריצות על החוף. ונחשו מה? עברתי לגור ממש על יד הכנרת, ומעולם לא יצאתי לרוץ על הטיילת שלה.

תמיד היה לי משהו דחוף יותר לעשות עם הזמן שלי.

המשכתי עם הרוטינה.

היא ממכרת. היא נוסכת ביטחון שהכל ימשיך תמיד כמו שהוא, אבל זאת אחיזת עיניים ותעתוע, שכן הזמן שלנו ייגמר כאן יום אחד. אבל עדיין, אנשים מעדיפים לא לשנות את המוכר ולאחוז בו בחוזקה. מפחדים ללדת, מפחדים להזדקן. מעדיפים לחשוב שתמיד החיים יהיו אותו הדבר, ומודדים התקדמות רק בכסף או בגדילה מקצועית. החשיבה על שינוי המוכר, כמו להוסיף עוד ילד למשפחה, לטוס לטיול תרמילאים, להתפטר מעבודה משעממת כדי לגלות את הייעוד שלך, החשיבה על כל אלו מלחיצה מאוד.

  השתנות ככוח חיים

השבוע שאלה אותי חברה: “תגידי, את לא מתבאסת על הגוף שלך? הלידה ממש שינתה אותו. השמנת, יש פסי מתיחה, הפנים שלך עייפות. איך יש לך בכלל חשק ללדת עוד? זה רק יחמיר עם כל לידה”. הלכתי עם השאלה הזאת בראש. אם לומר את האמת, היא קצת צדקה. השתניתי. נכון. אבל לא רק פיזית. כל חיי אני משתנה: הפכתי מילדה, לנערה לבחורה ואז לאמא. עם כל שינוי מנטאלי כזה, בא גם שינוי גופני שמתאים לשלב שבו אני נמצאת. בסוף גם אזדקן, והגוף שלי יתקמט. זה בלתי נמנע. אז מה לעשות? לא לחיות את השינוי שמביא איתו הזמן? לבכות אותו? להישאר סטטית? זה בכלל אפשרי?

שמעתי לאחרונה פודקאסט נפלא של ליאור פרנקל על הכנה לגיל השלישי- הכנה לזקנה. הייתי בטוחה שהפודקאסט יעסוק בהכנה פיננסית נטו וידריך כיצד להזדקן בכבוד. ככל שהפודקאסט נמשך, הבנתי שעיקר ההכנה היא לזקנה מנטאלית, ולמרות שאני צעירה יחסית, המשכתי להאזין לפודקאסט הזה בצמא. הפודקאסט דיבר על יכולת השתנות ולמידה כהגדרת כוח החיים. הכוח הזה להשתנות, ולהיות מסוגלים להתגמש, ללמוד, להעריך את הזמן בענווה ולמלא אותו בחוויות בעלות ערך ותוכן עבורנו- זה הכוח של האנשים הללו שנשארים צעירים לנצח, גם בהגיעם לגבורות. התנוונות הנפש עם הזמן, היא הזקנה בהקשר השלילי שלה והיא מובילה למוות בעודנו חיים.

כל עוד אנחנו כאן, המשאב הכי זמין שלנו הוא הזמן. מי לא מכיר אותו? הזמן שלנו זמין לנו כל כך, עד שאנחנו לא מרגישים בהתכלות שלו ואנחנו דוחים דברים ל- “אחר כך”, כי “אין לנו זמן”. דוחים עד נקודה שבה פתאום הזמן כבר לא זמין לנו, ואז- אופס, אנחנו מגלים שאת התוכן שרצינו תמיד לצקת לתוכו, לא יצקנו. אולי בגלל שהזמן כל כך זמין לנו, אנחנו מתייחסים אליו מעט בביטול. מתבזבזים על דברים שאין להם ערך משמעותי עבורנו ובסוף מצטערים שלא עשינו.

לא לפחד לצאת להרפתקאות. ללדת, להתקמט, להזדקן. המסע המשוגע על הכדור הזה מכיל קשת ענקית של חוויות, שינויים, רגשות וסערות ואנחנו מרגישים חיים כשאנחנו עוברים אותם.

צריך רק לנוע, כל הזמן לנוע ולא לקפוא. ולהיות מוכנים לתעלולים של הזמן.

Leave a Reply

Your email address will not be published.