“. לחלק גדול מיהודי בוכרה היו בתים גדולים של חמישה חדרים, רבים הקצו שנים או שלושה חדרים לפליטים”

קיבלתי תגובות רבות על הטור בשבוע שעבר. מישהו שאל אותי למה אני מרבה לדבר על עניין הנתינה של יהדות בוכרה. במקום לענות באופן ישיר לשאלה, אני פשוט אשתף אתכם במחשבות שלי השבוע.

השבוע, בדיוק לפני 50 שנה, בג’ טבת תשל”ב, התקיים אירוע גדול מאוד בישראל תחת הכותרת “קבלת פנים לעולי רוסיה ובוכרה”. הנציג הבוכרי שנשא דברים באירוע היה רבי רפאל חודיידטוב ז”ל (לדמותו של רבי רפאל אקדיש טור מיוחד, בעזרת ה’).

יצא לי לספר לכם בעבר על הקשר המיוחד שנרקם בין הפליטים האשכנזים (מרביתם חסידי חב”ד) לבין יהודי בוכרה בתקופת מלחמת העולם. בעבר התמקדתי במה שנתרמו יהודי בוכרה מהמפגש הזה עם חסידי חב”ד. השבוע אקדיש את הדברים לתרומתם של יהודי בוכרה להצלת חייהם של הפליטים.

כמה מילים על התקופה: מלחמת העולם השניה הייתה בעיצומה, הפגזים המטירו אש ותופת כמעט בכל מדינה. הנאצים הוציאו להורג כל יהודי ורבים ניסו לברוח ולהציל את עורם. במקומות רבים הייתה חרפת רעב שאי אפשר לתארה במילים. פשוט בלתי אפשרי היה להשיג כיכר לחם (בימים כתיקונם החקלאים קוצרים חיטה והאופים אופים לחם, אבל בעת המלחמה הכל השתנה. החקלאים לא היו בשדה והאופים כמובן לא היו במאפייה).

יהודים רבים פשוט צררו כמות מינימלית של בגדים, העמיסו את הנשים והילדים (מי שהצליח…) על גמלים והתחילו לנוע לעבר סמרקנד וטשקנט. מחזה הפליטים שמגיעים לאוזבקיסטן היה נורא: חלק גדול מהפליטים היו מונחים בתוך סלים שנועדו לנשיאת פירות וירקות, והסלים הונחו על גבי הגמלים. הם היו רעבים מאוד, מוכי מחלות.

מה עשו יהודי בוכרה? הצדיקים הקדושים והתמימים פשוט פתחו את בתיהם לפליטים. כשאני אומר “פתחו” אני מתכוון – פתחו פיזית. בלי לדעת כמה זמן ישהו הפליטים בבתיהם. לחלק גדול מיהודי בוכרה היו בתים גדולים של חמישה חדרים, רבים הקצו שנים או שלושה חדרים לפליטים. חלק מהפליטים שוכנו בבית הכנסת.

רבים זוכרים את דמותו של ר’ אליהו מני ניאזוב ז”ל המכונה “מולא ג’ורע” שהיה מסתובב ברחובות ונכנס אל בית הכנסת וקורא בקול: “אחיי, יהלומים מתגלגלים ברחובות. יש לכם פה מצוות רבות בשפע. אלו הפליטים, בואו נסדר להם מזון ודירות בהקדם”. ויהודי בוכרה נענו לקריאה.

פעם אחת הגיעה לסמרקנד קבוצה גדולה של שישים משפחות בעיצומו של יום השבת. יהודי בוכרה רצו לאסוף עבורם מזון, אך נתקלו בשאלה הלכתית: אין עירוב בסמרקנד והטלטול ברחובות אסור בגלל חילול שבת. מצד שני הפליטים רעבים מאוד.

השאלה הופנתה אל רב העיר, רבי חזקיה קייקוב זצ”ל, שהורה לעשות כל שנדרש בלי שום שאלות. כמה מיהודי בוכרה התפזרו ברחובות והחלו ללקט מכל הבא ליד. מסופר שאחד מהם נכנס אל אחד הבתים, של יהודי אמיד, וניגש בלי שאלות אל התנור ולקח ממנו את החמין עם כמה תבשילים תוך שהוא אומר לבני הבית: אתם הרי לא תשארו רעבים, תמצאו כבר מה לאכול… כמובן שאיש מהם לא התנגד לקיים את המצווה.

*

מי שראה במו עיניו פליטים גוועים מרעב ברחובות לא יכול להבין. אחד הסופרים המפורסמים של יהדות אשכנז שבעצמו היה פליט בסמרקנד, כתב על כך לימים: “כמו מתוך אגדה הופיעו פיתות, פירות ובקבוק שמן. ואכלנו… אני רוצה שתדעו היטב את פירוש המילה הזאת: א-כ-ל-נ-ו”.

זהו על קצה המזלג סיפורה של אחת התקופות הזוהרות ביותר בחייה של העדה הבוכרית.

“והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד”.

יהודי בוכרה היקרים זוהרים כזוהר הרקיע. זוהרים באור של גמילות חסדים, צדקה והכנסת אורחים.

Leave a Reply

Your email address will not be published.