השיעור שלמדתי בברלין: טור מיוחד של נשיא הקונגרס מר לב לבייב

“”פחות משעה?”, היא שאלה, “זה מוזיאון ענק, גם יומיים לא יספיקו”. מיד היא התעשתה ואמרה: “אוקיי, בואו אחריי”.

בתחילת השבוע ביקרתי יחד עם רעייתי אולגה ועם נכדי חנה אלעזרוב, במוסדות ‘אור אבנר’ בעיר לוד. הביקור היה עמוס ומרגש. יש לנו בעיר לוד שורה ארוכה של מוסדות חינוך לבנים ובנות: בית הספר יסודי לבנים, בית הספר יסודי לבנות, חטיבת הביניים ‘אור חנה’ ותיכון ‘אור חנה’ לבנות, בית ספר לחינוך מיוחד וששה גני ילדים.

נוסף לכל אלו ביקרתי במוסד חדש שפתחנו בשנה שעברה בעיר לוד ובמסגרתו לומדות בנות צעירות של שלוחי חב”ד מכל רחבי העולם. אני רגיל לבקר במוסדות חינוך אבל כאן הרגשתי חמימות מיוחדת. התרגשתי מאוד לשמוע את הפריסה הרחבה של המדינות מהן הגיעו התלמידות במקום: סין, איטליה, גרמניה, רוסיה, אוקראינה, בולגריה, ספרד, ארצות הברית, אוסטריה ופולין.

מדובר בילדות שהן דור שני למסירות נפש. אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו מוכנים לצאת ולעשות מה שהמשפחות שלהן עשו. לצאת כזוג צעיר למדינה זרה ולא מוכרת ולהתחיל לבנות קהילה מאפס, בלי שום עזרה מבחוץ ועם בלי סוף אתגרים, קשיים ומורכבות.

*

במהלך הביקור שלי במוסדות לשליחות הצעירות שיתפתי את הבנות בסיפור שחוויתי, ואשמח לשתף גם אתכם.

לפני יותר משלושים שנה כשפתחנו את בית הספר היהודי ‘בית חנה’ בדנייפרופטרובסק יצאתי עם כמה אורחים נוספים מישראל, בהם הייתה גם אמי המנוחה מרת חנה לבייב ע”ה.

במהלך הביקור, אחד האורחים שהגיע איתי מישראל, התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות על הסיבה שאני משקיע בחינוך יהודי בעיר באוקראינה: “תגיד לי, כולן פה חילוניות, אבא שלהם גוי. לא יצא מהן כלום. בשביל מה הגענו עד לפה? למה אתה צריך את זה?”. הוא מאוד זלזל, אבל אני לא עניתי לו, אלא נצרתי את המילים שלו בליבי.

כעבור מספר שנים הגעתי לביקור במוסדות הקהילה היהודית בברלין, אצל שליח חב”ד הרב יהודה טייכטל.

לקראת סיום הביקור קיימנו פגישה בלשכתו של מושל ברלין. זו לשכה שיושב במבנה מרכזי ברחוב המרכזי בעיר ברלין. במהלך הפגישה המושל מספר לי שהחדר הזה בו אנחנו יושבים היה הקבינט של היטלר ימח שמו, ומהמרפסת הזו הוא היה מצדיע במועל יד כפי שרואים בתמונה המפורסמת, לכל רבבות החיילים שהיו צועדים מתחת לחלון, ברחוב המרכזי.

בסיום הפגישה סיפר לי המושל שהעם הגרמני מלאי חרטה ומצפון על מה שעשו ליהודים, ואחד הדברים שהם עשו הוא מוזיאון יהודי, הגדול ביותר באירופה. הוא הזמין אותי לבקר במוזיאון. אמרתי לו שאני ממהר ויש לי רק שעה וחצי פנויה לפני הטיסה. הוא הציע להיכנס רק להציץ על המוזיאון בדרך לשדה התעופה, וכך עשינו.

כשהגענו למוזיאון קידמה את פנינו המנהלת ששאלה באיזה שפה אעדיף את הסיור, אמרתי: רוסית, והצמידו לנו בחורה דוברת רוסית. כשהתחלנו את הסיור אמרתי לה מיד שאני מאוד ממהר ויש לנו פחות משעה לביקור. “פחות משעה?”, היא שאלה, “זה מוזיאון ענק, גם יומיים לא יספיקו”. מיד היא התעשתה ואמרה: “אוקיי, בואו אחריי”.

התחלנו ללכת אחריה, אחרי 20 דקות הליכה היא עוצרת מול תמונה של משה מנדלסון, שהיה פילוסוף יהודי גרמני ונחשב לאבי תנועת ההשכלה בגרמניה. ואז היא התחילה לומר לנו: “ראו את התמונה הזו, כאן רואים יהודי שהביא לעולם רעיונות של השכלה שבסופו של דבר הביאו להתנתקות מהתורה, מהמצוות ומהמסורת היהודית ויצרו גל של התבוללות בעולם. כיום אין אף יהודי שנותר כנצר לשושלת אותו מנדלסון”.

ברגע הראשון התפלאתי מאוד. “תגידי לי”, פניתי אליה בשאלה, “אמרתי לך שיש לנו פחות משעה ולקחת אותנו 20 דקות הליכה כדי להראות לנו את התמונה הזו של מנדלסון?”.

ואז היא השיבה לי תשובה שלא אשכח: “חשבתי מה יהיה הכי חשוב לך לראות במוזיאון, והגעתי למסקנה שדווקא התמונה הזו. אני עצמי הגעתי לברלין מדנייפרופטרובסק שבאוקראינה. אני בוגרת של בית הספר ‘בית חנה’ שהקמת עבורנו. כששמעתי שיש לך פחות משעה, חשבתי לעצמי, מה יהיה הדבר הכי משמעותי ומדויק עבורך לשמוע, והגעתי למסקנה שזה יהיה הדבר שהכי חשוב לך לשמוע”.

חזרתי לאותו יהודי שהגיע איתי יחד לדנייפרופטרובסק וזלזל באותו בית ספר ‘בית חנה’ ואמרתי לו – היה שווה לי כל הסיור הזה רק כדי לראות את הבחורה הצעירה הזו. היא הבינה בדיוק את הנקודה האמיתית הפנימית של העם היהודי.