הרב שמעון רחמים מתנדב בכיר בזק"א ת"א מספר על המחשבה שעוזרת לו לבצע את עבודת הקדוש בזיהוי חללים ועל המחמאות שזכה להן מצד כל גורמי המקצוע
"אנחנו בני אדם. גם אנחנו סובלים ומזועזעים מהמראות הללו, אבל אנחנו באים ממקום של אמונה חזקה. בכל זמן ובכל מצב נהיה הראשונים לדאוג לכבוד הנפטר ולכבודם של בני משפחתו. מי שהוא בעל אמונה כזו שום דבר לא יכניע אותו".
מאת: אודי מקסימוב
רבות עוד יסופר על המלאכים בצהוב, אנשי זק"א שעושים עבודת קודש כדי להביא את חללי מתקפת שמחת תורה לקבורה מכובדת. אחד מהם הוא הרב שמעון משה חי רחמים (37), מהקהילה הבוכרית, חבר הוועדה ההלכתית של ארגון זק"א מחוז ת"א, מתנדב בכיר בארגון ורב קהילה בשכונת פלורנטין ת"א.
הרב רחמים, מוהל כירורגי במקצועו, מסביר כי ארגון זק"א כולל כמה קטגוריות: חיפוש ואיתור נעדרים, טיפול בנפטרים, וכן הליכי זיהוי של קורבנות שנעשים עם צוות המכון לרפואה משפטית. הרב עצמו נמנה עם הקטגוריה האחרונה ופועל בוועד ההלכה.
"כבר בשמחת תורה קיבלנו הודעת ביפר על האירוע", מספר הרב רחמים על תחילת המלחמה, "ובמוצאי החג כבר החלה התארגנות של הצוותים וישיבת הנהלה ראשונית שדנה בכל נושא קבלת החללים והזיהוי שלהם. למחרת, ביום ראשון בבוקר פתחנו ישיבה מיוחדת אצל הרב הראשי לישראל הרב לאו. בישיבה נכחו מלבדי, רב הארגון, הרב יעקב רוז'ה יו"ר ועד ההלכה של זק"א, מנכ"ל המשרד לשירותי דת ושר הדתות. זו הייתה ישיבה ראשונית של איך להיערך לכל האירוע מבחינת קבורה וזיהוי כדי שלא יהיה מצב של קבורה זמנית. בסוף הפגישה הרב רוז'ה קיבל את האחריות על הצד הצבאי, שם זיהו את החיילים שנפלו, ואני הופקדתי על הצד האזרחי. כמובן שבכל האירוע נטלו חלק הרבה גופים וארגונים – המשטרה, מח"ש, המשרד לשירותי דת, משרד הבריאות, רח"ל (רשות חירום לאומית) ועוד ועוד.
שומרים על קור רוח
"אני נשלחתי למחנה צבאי שורה סמוך לרמלה, בסיס הרבנות הצבאית, שבו מטופלים רוב חללי הצבא בשגרה, ושם השתלבנו בעבודה עם הכוחות האחרים שהיו בשטח: אנשי משטרה, אנשי משרד הפנים וגורמים נוספים. ביום ראשון בבוקר התחלנו לקבל את החללים הראשונים ולזהות אותם".
על פי העדויות, מצבם של חלק מהחללים היה נורא, איך הצלחת לעבוד בלי להשתגע מהמראות?
"בדרך כלל הצוותים של זק"א תל-אביב קצת יותר מורגלים במראות קשים, בגלל שאנחנו פועלים עם המכון לרפואה משפטית שאליו מגיעים כל המקרים הכי קשים. מי שמורגל במראות כאלו בדרך שגרה ורגיל גם לראות נתיחה של גופות, אז התחושות שלו מתקהות. אני מתנדב בזק"א מגיל 14, והייתי בפיגועים הכי קשים, כולל אסון מירון".
אתה רואה את כל האסונות הכי קשים ומצליח לשמור על קור רוח?
"כן, ואסביר למה. שאלו אותי שאלה דומה גם קציני המשטרה – איך אתם פחות מתרגשים מהמראות? עניתי להם: כי אנחנו יודעים שהשליחות הזאת שאנחנו עושים בהתנדבות היא קודם כל לשם שמיים. וכשאני רואה את הפעילות הזאת כחסד של אמת, אז זה כבר פחות מפריע לי כי יש לי משימה: להביא את האדם הזה לקבורה בצורה הכי מכובדת שאפשר. אז נכון, יצופו אחר כך המראות ויהיו זמנים של חולשת הדעת, כי בכל זאת ראינו שם דברים קשים, אבל עדיין אנחנו יודעים לעצור את עצמנו ולהגיד לרגשות עד כאן".
לכבודם של הנרצחים
אילו עוד תגובות קיבלתם בזמן העבודה?
"כלל חברי החפ"ק בכל רגע נתון התנשפו מעומס העבודה הרבה, וברגעים של אתנחתא קלה לחשו לעברי "כל הכבוד לצוותים שלכם", "אתם לא נחים לרגע", "מאיפה אתם שואפים את הכוחות המיוחדים הללו?", "מה היו עושים כל הגופים כאן בלעדיכם?", "לנו אין את היכולת לעשות את מה שאתם עושים", "איך אתם מסוגלים לעמוד מול זוועות כאלו ולהישאר שפויים?". התשובה כמובן חוזרת על עצמה: אנחנו בני אדם. גם אנחנו סובלים ומזועזעים מהמראות הללו, אבל אנחנו באים ממקום של אמונה חזקה. בכל זמן ובכל מצב נהיה הראשונים לדאוג לכבוד הנפטר ולכבודם של בני משפחתו. מי שהוא בעל אמונה כזו שום דבר לא יכניע אותו".
קיבלתם עזרה נפשית?
"כן. באחד הימים הגיע פסיכולוג מטעם המדינה שעבר בין כל האנשים שהיו בתחנת ריכוז חללים האזרחית, כדי לבדוק מקרוב מי נפגע ולאפשר לו להחליף כוחות. בסוף אותו יום הוא אמר לנו: יצאתי מחוזק מכם".
בתקשורת התפרסמו תמונות של אנשי זק"א שממש התמוטטו.
"נכון, כי לא כולם רגילים למראות הללו. חלקם מטפלים בדרך כלל במקרים ברמות חומרה נמוכות יותר. מי שלא רואה ביום יום מקרים קשים, היה לו מאוד קשה".
ואתה פיתחת חוסן?
"כן, אתן לך דוגמה. לפני כמה שנים קיבלתי דיווח על נפילה מגובה סמוך למלון בת"א. הגעתי ראשון כראש צוות לזירה, אני גם כונן מד"א, והתגלה לי מראה קשה של אישה שנפלה או קפצה מגובה. כמה זמן אחר כך הגיע שוטר סיור למקום. התחננתי בפניו שלא יכנס לזירה, כי הוא לא יוכל לעמוד במראה. בתגובה, הוא אמר לי "זוז מפה", נכנס למקום והקיא את נשמתו. במקצועי אני מוהל כירורגי, אז אני רגיל למראות של דם וכל הנלווה את זה. אני פחות מתרגש".
היה איזה מקרה בשלושה השבועות האחרונים שזכור לך במיוחד?
"היה לנו מקרה שבו על פי הרשומות שלנו המנוחה נקברה, אבל כשהגענו לתחנת ריכוז חללים גילינו שמספר החלל שבידנו עם השם של אותה מנוחה עדיין לא הגיע לכאורה לקבורה. זה היה מפתיע כי הייתה מודעת אבל, הייתה קבורה, המשפחה יושבת שבעה – מה הולך פה? החלטנו לעצור הכל ולבדוק מה קרה. משהו לא הסתדר לנו, כי הקפדנו לעבוד בצורה מסודרת ולפי כל הקריטריונים עד כדי כך שקציני המשטרה סמכו עלינו בעיניים עצומות והחמיאו לנו על העבודה המקצועית.
"בסופו של דבר, לאחר בדיקה מעמיקה התגלה שעל הגופה שבידינו יש סימני זיהוי מובהקים שאינם קשורים למנוחה שנקברה, ולמעשה מדובר במישהי אחרת וחל איזה בלבול במספרים שאינו קשור בנו. זה הראה לנו עד כמה חשוב לשמור על הסדר גם כשהעבודה היא בשעות לא שעות, כשאתה אחרי שתיים-שלוש משמרות רצופות, ללא מנוחה וללא אוכל".
אתה לא חושש מפוסט-טראומה, שהדברים יצוצו אחר כך כמו שקרה לחיילים אחרי המלחמה?
"בארגון מסודר כמו שלנו יש פסיכולוג שמשוחח איתנו. יותר מזה, כבר בשבוע השני הגיעו לבסיס שלנו בת"א אנשי ארגון בינלאומי מיוחד בשם "מדקרים ללא גבולות", שמתמחים בטיפול בנפגעי טראומה בארץ ובעולם. הם נתנו לכל האנשים שהשתתפו בפינוי ובזיהוי החללים שעה של טיפול ומנוחה, טיפול שכלל דיקור באוזן ותרגילי הרפיה להורדת המתח והרגעת מערכת העצבים".
לאחר שהעברתם את כל החללים לקבורה, מה צפוי עכשיו?
"בשבועיים האחרונים עבדנו במשמרות במכון לרפואה המשפטית, יחד עם רופאים פתולוגים וצוותי רפואה שהגיעו מארצות שונות בחו"ל. התמקדנו במקרים היותר קשים שלא הצליחו לזהות באופן רגיל, כולל חללים שהיו מעבר לגדר, ובזיהוי פרטני יותר שלהם. כלומר אם עד עכשיו התמקדנו ב-ט"א (טביעות אצבע) ובדנ"א, עכשיו עברנו לתצלומי שיניים, דנ"א מעמיק ו-סי.טי. האמבולנס של זק"א העביר אותם בחזרה לתר"ח (תחנת ריכוז חללים), ומשם הם יצאו לשחרור בבית העלמין בראשון לציון, שקיבל את כל הנפטרים אחרי הזיהוי בתר"ח".
אחרי כל מה שראית, מה אפשר לאחל לך?
"אני מאחל לעצמי ולכולנו שנשמע מעתה רק בשורות טובות".
