בס"ד

20.5.2024 | י"ב אייר התשפ"ד

0

פוסטים עלו השבוע

החדשות החמות:

>> חדשות ראשי > קהילה

וידום אהרון

רבים פנו וביקשו לשמוע מדוע איני כותב על האסון שקרה לעמנו בשמחת תורה האחרון. 

אומר את האמת, פשוט לא הייתי מסוגל. לא פיזית, לא רגשית, אפילו לא טכנית. פשוט לא היה לי מה לכתוב. הראש השתתק. המילים נעלמו. היד פשוט התאבנה.

אסון נורא נחת על עמנו. אסון שאי אפשר אפילו לתאר את עומקו וגודלו. זה לא רק המספר הבלתי נתפס של ההרוגים; זה לא רק תחושת הבטחון שנפגעה; לא רק הזעם הנורא על הקלות הבלתי נסבלת שאלפי מחבלים ארורים נכנסו באין מפריע לארצנו; הזעזוע הוא בלתי נתפס במיוחד כששומעים על הצורה והדרך שבה נטבחו יהודים, אנשים, נשים, טף וקשישים. 

התיאורים קשים. זוועות השואה ממש. אותה שואה האיומה שאנחנו מעלים את זכרה כל שנה מחדש בטקסים ובכנסים. תיאורי זוועות שחשבנו שהם נחלת ההיסטוריה בלבד, הפכו למציאות מזוויעה ובלתי נתפסת במרחק כמה דקות נסיעה מהבית של כל אחד ואחת מאיתנו.

בלתי נתפס. עד לרגע זה אני לא מצליח לעכל. אני משער שכך גם רובו ככולו של עם ישראל.

*

ברגעים אלו עומדות לנגד עיניי שתי מילים מהתורה. שתי מילים בהם מתארת התורה את תגובתו של אהרון הכהן כאשר משה רבינו ביקש לנחמו, לאחר שריפתם של שני בניו היקרים והאהובים:

"וידום אהרון".

כאשר התורה מספרת לנו על תגובתו של אהרון כאשר התרחשה לו הטרגדיה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת, שריפת שני ילדיו, היא למעשה מלמדת אותנו כיצד להגיב לטרגדיות מזעזעות ובלתי נתפסות.

כן, לאירוע פרטי שהתרחש אצל אהרון לפני אלפי שנים יש הוראה נצחית לכל יהודי, לכל הדורות:

למילים אולי יש כוח עצום, אבל יש רגעים שלשתיקה יש כוח חזק, גבוה ומשמעותי יותר.

חז"ל מספרים שכאשר משה רבינו עלה למרום לקבל את התורה, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? דהיינו: מי מונע ממך לתת את התורה כמו שהיא? מדוע אתה קושר כתרים לאותיות?

אמר לו הקב"ה: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל אות ואות בתורה אלפי דרשות והלכות.

חז"ל מספרים שהקב"ה הושיב את משה רבינו בשורה השמינית של תלמידי רבי עקיבא ומשה לא הצליח להבין מה אומרים. הוא לא הצליח להבין את עומק תורתו של רבי עקיבא, עד שתש כוחו. 

רק אחרי ששמע את אחד התלמידים של רבי עקיבא שואל את רבו – רבי מניין לך? השיב רבי עקיבא – זה הלכה למשה מסיני, רק אז התיישבה דעתו של משה רבינו.

חז"ל מספרים שעד כדי כך התפעל משה רבינו מרבי עקיבא, שהוא אמר לקב"ה: יש לך אדם כזה ואתה נותן את התורה על ידי?… 

ואז, כך מסופר, פנה משה רבינו אל הקב"ה ואמר לו: רבונו של עולם, הראית לי את תורתו, הראה לי נא את שכרו. 

הראה לו הקב"ה כיצד הרומאים מענים אותו וסורקים את בשרו במסרקות של ברזל. 

הזדעזע משה רבינו והזדעק כלפי הקב"ה: "זו תורה וזו שכרה?!". 

ענה לו הקב"ה: "שתוק! כך עלה במחשבה לפני".

סיפור מדהים.

שואל החתם סופר: למה הקב"ה היה צריך לענות למשה רבינו בצורה כזו? אם לא רצה לענות לו, היה יכול לומר לו בצורה עדינה ומכובדת יותר, למשל: במופלא ממך אל תחקור… זהו דבר מכוסה ונעלם, וגלוי רק לפניי… 

מדוע אמר לו הקב"ה – "שתוק"?

השיב החתם סופר, המילה "שתוק" היא לא התחמקות של הקב"ה, אלא היא היא התשובה. 

הקב"ה לא מתחמק במילה "שתוק" אלא הוא עונה למשה רבינו על שאלתו. הוא מלמד את דרכיו הנעלמות באוזני משה: "שתוק!", לעיתים צריך לשתוק. להרכין את הראש בדממה ובאמונה שלמה ולקבל את דרכיו של הקב"ה. 

אמונה היא לא הכוח לקבל תשובות, היא הדרך לחיות עם שאלות. אנו כל הזמן מחפשים הסברים, אבל לפעמים עלינו להודות שאיננו מבינים. 

ילד מתעקש להבין את אבא שלו, "תסביר לי למה אתה לא מרשה לי ללכת", אבל הילד אינו מסוגל לקלוט את ההסבר של האבא. והפער בינינו ובין הקב"ה הוא באין ערוך מאשר אבא וילד.

לפעמים אין יכולת למילים לבטא. אין לאותיות מספיק כח להכיל. מגיע הרגע של דממה. שתיקה. שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

*

אבל אסור לטעות בשום אופן. אותה שתיקה, אותה דממה, היא רק בינינו לבין הקב"ה והניסיון להבין את דרכיו.

יחד עם זאת, גם כאשר קורה הגרוע מכל, בנוגע למעשה בפועל, אסור בשום פנים ואופן להיכנס למצב של דממה! אדרבה ואדרבה, מוכרחים לעשות הכל, הכל, כדי להפיג את הצער, את ההלם ולתעל את הכאב העצום שבאסון לבניה עצומה.

העם היהודי התמודד עם שואה נוראה ויצא לאחריה לתקומה שלא הייתה כמוה בהיסטוריה שלו. ספק אם בהיסטוריה של האנושות כולה יש תקדים לעם שספג מהלומה מוחצת כזו והתאושש ממנה לתקומה כה מדהימה. 

אין לי ספק שעלינו להתרומם גם משואת שמחת תורה תשפ"ד שעברה על עמנו, ולצאת ממנה מחוזקים, מחודשים, עוצמתיים, מאוחדים. 

האמת האלוקית לא משתנה. צריכים למצוא את הכוחות להתנער מעפר, להתרומם מעל מגבלות הזמן והמקום. יש לנו את הכוח לזה. אנחנו יהודים. בני אברהם יצחק ויעקב. עם הנצח. יש בנו נשמה אלוקית קדושה, חלק אלוקה ממעל ממש. 

יש לנו את המנוע הבלתי נגמר הזה שידע להתרומם מכל הפוגרומים והשואות והפרעות, וידע לבנות מחדש ולנצח. 

הגיע הרגע לעשות את הבלתי יאומן. 

יהודים, אנחנו יכולים לנצח את האויב החיצוני והפנימי! 

ובעזרת ה' ננצח!

נגישות