לזכרו של אדם אילייב הי"ד
דני אילייב, אחיו הקטן של אדם הי"ד
אדם נולד בארץ ובגיל שנתיים עבר יחד עם הוריי לארה"ב, שם אני נולדתי. עלינו בחזרה לארץ בשנת 2012, הטיסה הייתה מאוד קשה לנו ואף אחד מאיתנו לא הצליח להירדם עד שאדם קם מהמקום שלו כדי שאני אוכל לשכב ויהיה לי נוח לישון, הוא עמד קרוב לארבע שעות, אדם תמיד דאג לי בתור אחי הגדול.
אדם היה מלא אור ושמחה, תמיד ידע איך להרים את האווירה, גם במצבים שהיו נראים לנו הכי קשים, היה לו אפילו תפקיד קבוע במשפחה, להיות הדי ג'י של כולנו. הוא נורא אהב מוזיקה, אפילו כשהיה נרדם זה היה עם האוזניות שלו. אדם היה בן אדם מאוד חברותי ותמיד ידע לסחוף אחריו אנשים. הוא אהב להנות וידע לחיות את החיים. היה חי את היום, אף פעם לא היה חושב על המחר. אדם וחברתו שני נרצחו בשביעי לעשירי בכביש 34 על ידי בני עוולה, לאחר שהיו בין הראשונים שנמלטו מהמסיבה. כל הנסיעה אדם היה בשיחה עם אימי והרגיע אותה, הוא אמר לה שהוא רואה חיילים שבדיעבד אנו יודעים כיום שמדובר היה במחבלים לבושים כחיילי צה"ל.
משם השיחה כבר התנתקה, לאחר מכן אבא שלי התקשר לשני והיא צועקת לו בטלפון "אדם תפתח את העיניים", היא הצליחה לשלוח לאבא שלי מיקום וגם נשארה לצד אדם עד הרגע האחרון שלהם.
לאחר שנותק הקשר לא עלה בדעתנו שאדם ושני לא איתנו, הוא נחשב כנעדר במשך שלושה ימים, שלושה ימים של חרדות ודאגה, לאחר שקיבלנו תשובה רשמית מזק"א שאדם כבר לא איתנו. זו הייתה התקופה הכי קשה שהמשפחה שלנו עברה, אבל תמיד יש את הגב והתמיכה האחד לשני.
לאדם היה מסר שאני רוצה להעביר הלאה ולוקח אותו איתי לכל החיים. תחיו את החיים, תבלו, תחיו כל יום ותנצלו כל רגע ממנו, תמיד לנסות להתקדם ולהשתפר. תנצלו את הזמן שלכם באנשים שהכי קרובים לליבכם, תנצלו את הזמן שלכם כי הוא מוגבל ואין לדעת מה יהיה מחר.
אין רגע שאני לא חושב עליך וכל פעם שאני נזכר בך, בחיוך שלך, בגומות שלך, אני מרגיש כאילו הלב שלי מתפוצץ לאלף חתיכות. עד היום אנחנו מתקשים לעכל את העובדה הנוראית הזאת. אני מתגעגע לקול שלך, לצחוק שלך, לשטויות שאני ואתה היינו עושים ביחד. אני תמיד ינציח אותך אדם ותמיד יאהב אותך, היית בשבילי החבר הכי טוב שלי.
לזכרו של אהרון חיימוב הי"ד
נעמי חיימוב, אלמנתו של החובש אהרון חיימוב הי"ד
ערב יום הזיכרון שנת 2023, אהרון חוזר מטקס יום הזיכרון בעיר אופקים, לאחר שאיבטח במסגרת עבודתו במד"א את האירוע. הוא התחיל לספר כמה עצוב לראות את המשפחות וכמה כולם מרכינים ראש ומצטערים יחד איתם על האובדן הקשה. אני ואהרון באנו מהעולם החרדי ולכן לא השתתפנו מעולם בטקסים מעין אלו, אבל כמובן מכבדים את הנופלים ועצובים עם כל עם ישראל.
"זה ממש חשוב" אמרתי לאהרון לאחר שסיים לתאר לי איך מתנהל הטקס, "אני חושבת שכולם צריכים לקחת חלק בטקס יום הזיכרון" אמרתי.
והנה אני בשנת 2024 לא מאמינה שאקח חלק בטקס יום הזיכרון בצורה כל כך אישית, כל כך כואבת.
אני מוצאת את עצמי תוהה לקראת מה אני באה?! אפילו אין לי מושג.
הדבר היחיד שאני יודעת ובטוחה בו הוא, שהשנה אכאב את היום הזה בכאב עצום ולא אוכל בסיומו לשבת עם אהרון ולספר לו איך עבר עלי הטקס.
עבורי כל יום הוא יום זיכרון, כל רגע וכל שניה, החוסר שלו מורגש בכל פינה שאליה אני פונה, בכל החלטה שעלי לקחת, תמיד אני תוהה מה אהרון היה מחליט? מה אהרון היה חושב?
כל מאכל שאהב, שירים ששמע, וכמובן הילדים שלנו, שמבט קטן בפנים המתוקות שלהם מזכיר לי… שאבא שלהם איננו!
מה הם מרגישים שאבות אחרים לוקחים את החברים שלהם מהגן?! כמה הם מתגעגעים לאבא שלהם שברגע אחד נעלם מהם?! הם אפילו לא יודעים לבטא זאת במילים מרוב שהם כל כך קטנים. אבל זה ממש לא אומר שהם לא כואבים.
אהרון שהיה אבא למופת שרק רצה לפרנס בכבוד כאב המשפחה, עבד לילות וימים והרעיף עלינו אהבה ודאג שתמיד יהיה לנו הכל והיו פעמים שממנו הוא החסיר, בשביל שלנו יהיה כל מה שצריך.
אהרון אהב את העבודה במד"א מאוד ורק רצה לשאוף ולהתקדם עוד ועוד.אך נגזרה הגזרה ואהרון נלקח מאיתנו בשמחת תורה ועלה למקום גבוה שבגבוהים. ולנו נותר חור שאותו לא ניתן למלא, וכאב גדול שאותו לא ניתן לרפא.
לזכרו של סגן יואב מלייב הי"ד
אלכס מלייב, אביו של סגן יואב מלייב הי"ד
סגן יואב מלייב, נפל נוכח פני האויב ב-7/10/23 במוצב יפתח שבמרחב זיקים, בעת שהוביל את הקרב על הגנת המחנה בגבורה ובאומץ, יחד עם חיילי כיתת הכוננות. בקרב נלחמו ונפלו: נעמה בוני, עידו הרוש, יובל בן יעקב, עילי בר שדה ונתנאל יאנג – הגיבורים והאמיצים. המתקפה שתוכננה על מוצב יפתח סוכלה בשער המחנה, המוצב לא נכבש וחייהם של למעלה משבעים חיילות, חיילים ואזרחים ששהו במוצב ניצלו.
אני כותב למגירה ומאז לכתו של יואב כתבתי יותר. החלטתי, לאחר עידוד מבני משפחה, חברות וחברים יקרים, לפתוח את המגירה הפרטית שלי ולתת לשבור שבי לנוע במרחבי הרשת, אולי ימצא מקום לשהות בחדרי לב נוספים.
אם המילים הסדוקות יגיעו לנפש אחת ויחידה כשלי ויצליחו לגעת, זו תהיה בעבורנו – תחילת קצהו של תהליך ריפוי, הפנמה ואיחוי.
מסייע לי בעצה טובה ומאחורי הקלעים – יונדב קפלון. חבר יקר ואהוב, שבאותו יום שיהיה ארור לעד, היגון הפרטי שלו והיגון הפרטי שלי מצאו את עצמם חבוקים.
מָקוֹם / אלכס מלייב / נובמבר 23
וְיֵשׁ עַכְשָׁיו יוֹתֵר מָקוֹם
עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה
וּבְתוֹךְ מַדִּיחַ הַכֵּלִים.
הַכֹּל קָנִינוּ לְשִׁשָּׁה.
גַּם בַּשֻּׁלְחָן יֵשׁ יוֹתֵר מָקוֹם
לְיָדַיִים.
רַק אֲוִיר יֵשׁ פָּחוֹת.
וּפָחוֹת פְּעִימוֹת
וּפָחוֹת קוֹלוֹת
וּפָחוֹת רֵיחוֹת
וּפָחוֹת יָדַיִם
וּפָחוֹת מֵאִתָּנוּ.
פָחוֹת וּפָחוֹת וּפָחוֹת
מִמְּךָ.
לזכרה של שיראל מור הי"ד
עדנה מור אמה של שיראל מור הי"ד
בחופש האחרון שיראל ניהלה איתי שיחות עומק וברמה רוחנית גבוהה, בדיעבד אחרי מותה הבנתי שאלו היו משפטי פרידה. היא אמרה לי "אמא אל תעבדי, יש לך הכל, את חוזרת עייפה מהעבודה, את צריכה לשמור על הבריאות שלך, אני רוצה שאת ואבא תהיו יפים שמחים ומאושרים ותטיילו בעולם, אני אוהבת אתכם".
את המשפט הזה כתבנו על המצבה, אחרי האסון נכנסתי לחדרה ומצאתי פתק שכתבה:
בראש הדף נכתב, "מטלות לחודש ספטמבר".
- איזה ספרים לקרוא
- להיות יותר עם אבא
- להכין את הבית לאמא
- להירשם לאוניברסיטה הפתוחה לקורס פילוסופיה
- ולחגוג את יום ההולדת 20 כמו שצריך.
יום לפני שיצאה לבסיס אמרה לי אמא, כל מה שקורה, זה לטובה. לומדים מזה ומה שקורה היה צריך לקרות.
לזכרו של סרן גבריאל שני הי"ד
שירה ותהילה שני, אחיותיו של סרן גבריאל שני הי"ד
גבריאל, לא רצינו להגיע ליום הזה בלעדיך, נכפה עלינו לדבר ולספר עליך בלשון עבר. לצערנו קיבלנו את התואר "משפחה שכולה", הלוואי, גברי, שהיינו יכולות להיות תמציתיות כמוך, שהיינו יכולות להקשיב לכל מה שסיפרו עליך בחודשים האחרונים ולצלול לתוך הזיכרונות של ילדותינו ואז לדייק בכמה משפטים את כל מה שצריך, כמו שאתה עשית בכל עניין- הקשבת, חשבת, תימצתת ודייקת. אבל אנחנו לא יודעות לעשות את זה ואולי, הפעם, אנחנו גם לא רוצות לעשות את זה, אז תסלח לנו גברי אבל נספר עליך קצת, על הבן הבכור במשפחתינו, האח הגדול שלנו, הצלע הרביעית במרובע שלנו אמא – גבריאל- שירה- תהילה. גברי נולד ביקיר, הוא גדל והתחנך פה ובחטיבה עבר לישיבה בקרני שומרון.
כמה צחקנו ביחד כילדים, חבורה שכזאת, שלושה אחים שהם גם חברים. ידענו שגברי שיודע לעשות איתנו שטויות בבית, הוא שקט בחוץ וכמה שמחנו והתגאינו לראות את הקומה אליה צמחת לצידו של חגי דאום, פתאום למדת גם להחליף גלגל ולהכין קפה שחור ולתכנן טיול. כמה טיולים תכננת לנו ולכמה מקומות לקחת אותנו- מנווט את אמא בבטחה ללינה באוהל ולמסלולי מים, אהבת את הארץ כ"כ והכרת לנו כל שביל בה. היית חבר של אמא עוד מילדות, ממש איש שיחה, בעל מחשבה עצמית ודעה. היית אוהד שרוף של מכבי תל אביב, ואנחנו, שהיינו קהל שבוי שלך, למדנו גם לאהוד אותם בצפייה משותפת במשחקים בימי חמישי. למרות הביישנות הראשונית שלך, היית מנהיג שידע לסחוף אחריו את כולם, גם כאלו שלא היו קהל שבוי כמונו. היית מדריך נערץ בבני עקיבא- המדריך שלנו, התנדבת בעמותת שמחה לילד. בשקט בשקט, בדרך בה בחרת לחיות, לימדת אותנו ערכים וסדרי עדיפויות- לימדת אותנו פשטות ועשיית חסד, לעשות הכל בשקט ובענווה. לימדת אותנו לראות מצבים ואנשים בעין טובה, לא לפחד מהאמת ולהגיד אותה בקול, לימדת אותנו להציב מטרות ולצעוד לקראתם בביטחון, לימדת אותנו לאהוב את השירים הישראליים של פעם. דאגת לנו והיית שם בשבילנו כל הזמן. במכינה בעלי למדת תורה בשקידה וברצינות. בצבא התקדמת וברוב התפקידים אתה מצטיין, הצוות שלך מעיד שפשוט עשית! בלי לשאול.
אל תוך זה הכנסת את יובל והקמת איתה בית לתפארת. כמו שאמרת לאמא- אתה רוצה בית, משפחה גדולה, אתה רוצה לחנך את הילדים שלך כשהם קטנים כי זה חשוב ושוב, כמו תמיד, מוכוון מטרה, הפכת ברגע מנער לגבר ועם השנים הפכת לאיש המשפחה שרצית להיות- עם יובל, צור ורווה. ואז, כמו בחייך גם במותך- הלכת בשקט וענווה, לחמת כמו גיבור, גם שם התנדבת להיות הראשון!
גברי, יכולנו לעמוד כאן ולדבר עוד הרבה. איך בכלל אפשר לספר מי היית עבורנו? איך אפשר לספר כמה אתה חסר לנו וכמה עוד תחסר?
תחסר לכולנו מתחת לחופה שלי, אני בכלל לא יכולה להבין איך יכול להיות שלא תהיה שם ובכל המפגשים והאירועים המשפחתיים. יחסר לנו היחס החם וההתלהבות מהאחייניות שלך, כמה זה כואב שלא תראה אותן גדלות. ולא נוכל להתייעץ איתך על חינוך ילדים.
תחסר לנו כשנראה את צור ורווה גדלים בלעדיך ונדע כמה אור וטוב יכולת לשפוך על עולמם ובכך למלא גם את עולמך, תחסר לנו כשנספר להם עליך ואיך הם יהיו גאים בך.
אתה חסר לאמא בערב חג ושבת לשיחת טלפון או מפגש מהיר עם הילדים לאחל חג שמח או שבת שלום, אתה חסר לה בדאגה שלך והעזרה שלך בכל דבר בבית כמו שעשית מגיל קטן.
לו יכולנו להגיד לך עוד משהו, לו ידענו שהסוף כל כך קרוב, היינו אומרות לך שאנחנו מעריצות אותך על האיש שהפכת להיות, על המשפחה שיצרת לפי המודל שהאמנת שהוא הנכון.
היינו אומרות לך שאנחנו מצטערות שבמרוץ החיים, בשנים האחרונות, לא הספקנו להתראות מספיק ולא הוצאנו לפועל את כל התכנונים שרצינו.
ואולי, למרות שהקשר שלנו לא כלל הרבה מילים של אהבה אלא העברנו את המסר בעצם היותינו חברים עמוסי חוויות משותפות, למרות זאת, היינו אומרות לך שאנחנו אוהבות אותך…
גברי, אנחנו מתגעגעות אליך, לבן, לאח, לחבר, לצלע הרביעית שלנו…
ואסיים במשפט של נעמי שמר "לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש כי מן האבנים האלה ייבנה מקדש".
לזכרה של שקד חבני הי"ד
יוסי ובלה חבני, הוריה של שקד חבני הי"ד
שקד עוד הספיקה לדבר עם בלה אשתי בשעה 8.00 בבוקר ולהרגיע אותה: "אמא יש אזעקות, אנחנו ליד השוטרים, ברגע שתהיה הפוגה נצא לדרך".
ארבע דקות אחר כך בלה השאירה לשקד הודעה, "יש חדירת מחבלים מה איתך"? שקד ענתה בהקלטה- "אמא, אני מקליטה לך הודעה". ומאז לא שמענו ממנה.
המשכנו להתקשר ולסמס ללא הפסקה, להודעות שלנו בוואטסאפ היה וי אחד. בשעה 08:40 החלו להופיע בטלוויזיה, כיתוב על הימצאות מחבלים שהשתלטו על מסיבה בדרום.
פה ירד לנו הלב.
הבנו שחייבים לפעול ולשמוע ממנה, הזמן לא פועל לטובתנו. פרסמנו במדיות השונות מי שמע או ראה, חייבים עזרה בבקשה. מאותו רגע עטפו אותנו עשרות אנשים בכל רגע נתון. חברים פתחו חמ"ל, נסעתי עם חברים לדרום. לא הצלחנו להיכנס ונעצרנו במחסומים שהיו בדרך. ביקרנו בכל בתי החולים באזור, היה כאוס מטורף שם, כמוני היו עשרות משפחות מודאגות ויותר. אני זוכר שחיפשנו לפי ת.ז ושם, שקד לא זוהתה שם, חיפשנו בין האלמונים, כלומר אלה שהגיעו ולא יכלו לדבר ולמסור פרטים- פצועים קשה או מתים.
ביקשו שאציג בפניהם תמונה של שקד, כמה אחיות מעבר לדלפק בחנו בתמונות של המחשב מי דומה לה. ואמרו "רק את אבא של שקד, בוא מסביב בבקשה תראה אם אתה מזהה אותה".
ואני בצעדים איטיים חושש ומבולבל ולא יודע מה לחשוב, רוצה לזהות ולדעת שנמצאה או אולי מעדיף שלא לזהות שזו היא? היא לא הייתה בין הבנות שהציגו לי.
טלפונים למשטרה, ללהב, לכולם. ולכולם אין תשובה.
הילדה שלנו נעלמה פה במדינה 50 דק' מהבית ואף אחד לא יודע כלום.
ישבנו אני ובלה באותו שבת שירדה החשיכה והבנו שהמצב רק מחמיר.
שקד האחראית היתה מסמסת או מתקשרת, היא מספיק חכמה ויודעת לאלתר ולהעביר לנו מסר כלשהו אם רק יכלה. הסיוט הגדול ממשיך לעוד חמישה ימים, ראשון עד חמישי, בוקר צהריים ערב לילה, ואין שום מידע על שקד.
בלה ואני לא אכלנו כלום ולא הרגשנו ברעב, רק מים.
הבית התמלא באנשים טובים ומחבקים 24 שעות ביממה, כולנו האמנו ששקד תשרוד. היא טובה מדי מכדי שיקחו אותה.
עוזרת לכולם ומרימה את כולם באנרגיות סביבה. חברות היה אצלה ערך עליון, לא היו אנשים שקופים לידה. היתה לה אינטואיציה רגשית מאוד גבוהה ותמיד היא כיבדה את המבוגרים ממנה. מסמר הערב, הילדה שכולם רצו להיות בקרבתה, ידעו שעם שקד יהיה כיף, יהיה מעניין.
לא אשכח את אותו יום שישי ערב שמחת תורה 6.10., שקד ביקשה שנביא את סבתא לארוחת ערב.
נועה חברה של שקד עוד היתה אצלנו עד שעות הצהריים המאוחרות.
שקד שאלה אותנו, "מתי אוכלים היום? כי יש לי מסיבת טבע אח"כ".
אני אמרתי לה "לא נשמע לי מסיבת טבע, את לא הולכת".
ילדה כל כך מכבדת את הוריה אחראית בוגרת, לא יכולתי לסרב.
שקד שמחה אמרה לי "אבא, בבוקר אני אחזור, אשן עד 18.00 ואלך אתכם להקפות בשכונה באמפי"
מי חשב, מי ידע איזה גיהנום מחכה לנו בפחות מ-24 שעות בארצנו.
ביום שישי בערב, חזרתי מבית הכנסת ואכלנו עם סבתא במרפסת.
הקפצתי את שקד בערך ב-22:30 בלילה לידיד שלה רז שיסעו יחד,
הוא התקשר לשקד בדרך דיבר דקה וניתק. שקד אמרה לי "אבוש, הוא כועס עלי שהוצאתי אותך מהבית, הוא רצה לאסוף אותי, אבל נכון שכיף לנו ביחד אבוש?"
הגענו אליו, היה חיבוק חזק בינינו.
"אבוש, אוהבת הכי בעולם ואל תשכח מחר בערב בהקפות אתכם"
לא ידעתי שזה יהיה החיבוק האחרון אי פעם עם הילדה שאתה מגדל מגיל 0.
החיים לא הוגנים ואין צדק.
אותי לימדו, תשקיע בלימודים- תשתפר.
תשקיע בלהשיג חברים- תשתפר.
אז למה בדבר הגדול ביותר שזה החיים.
תעשה טוב תקבל רע?? למה?
כל כך המון לבבות שבורים השאירה כאן.
כל מעגלי החברים שאספה בחייה הקצרים, הם עכשיו אלו שמחזקים ונמצאים לצידנו מדי מוצ"ש. מחצלות וגיטרות מדברים וצוחקים, מזכירים חוויות עם שקד.
הילדים של יוסי ובלה קראו לקבוצת הווטסאפ שפתחו מעל 120 בני גילה של שקד.
אז מעבר לילדים שלנו ניצן ופלג, יש לנו עוד המון ילדים מדהימים ששקד השאירה לנו. אם שקד הייתה מדברת אלינו עכשיו היא הייתה אומרת, "אמא, אבא, בניתי מעגלי חברים מכל התקופות בבקשה אל תהרסו לי, תשמרו לי על זה".
החיים השתנו לנו, הדברים שהכי אהבנו וחיכינו להם, הם היום האתגר הכי קשה לשרוד אותם.
חגים, ארוחות שישי ושבת, בית כנסת.
המקום שהכי הכי חיכיתי ואהבתי להיות.
חיכיתי לימי שישי. הייתי מקדים להגיע לתת יד לעזור קצת לסדר כאות תודה לה' ששומר על משפחתי. בריאות בבית, זה מה שבסה"כ ביקשתי, לא יותר,
למה אני צריך לקום מדי יום לשבת על המיטה לחשוב שניה.
להיות מופתע מחדש, רגע, שקד? איבדנו אותה לתמיד? לא יכול להיות.
למה כל בוקר מתחיל בבכי? כמות הדמעות שלא בכינו כל החיים. עכשיו מדי יום.
