תיאור יוצא דופן של חגיגות חג הפורים בקרב יהודי בוכרה * מהו 'פורים נאמה' ולמה התמלאו בתי הכנסת באבק * מיוחד
גיורא פוזיילוב
בשבתות שלפני חג הפורים, שבהן קוראים את פרשת "שקלים" ופרשת "זכור", התכוננו לקראת חג הפורים והיו קוראים את ספר תפסיר תרגום שני על מגילת אסתר בתרגומו של הרב שמעון חכם לטג'יקית-יהודית ואת הספר שרח שאהין מגילת אסתר, במיוחד לפני נשים וילדים, למען יכירו וידעו את הנס שנעשה. עוד קוראים מתוך הספר הזה פרקים מן הסיפור המתורגם "פּוִּרים נאמה" לר' שמעון חכם.
התכונה לקראת פורים הייתה גדולה מאוד. היא התבטאה בעיקר באפייה רבה ובהכנת מיני מתיקה רבים ושונים. בשבוע שבו חל פורים, מכינות הנשים קוְּלַצ'ה (מאפה) שנקרא "המן" – מאפה בצורת אדם המסמל את המן הרשע. מכינים גם מאכלים מתוקים – "קוּלצ'ה כאני" (מאפה עם סוכר ושמן) ו"קוְּלַצ'ה קְנדין" (מאפה עגול וממותק בציפוי סוכר דק ועליו פרג) — ואוכלים סמוֹסה וִבּיַצ'כּ (מאפה משולש ממולא בגזר או דלעת)
נוהגים להרבות באכילת מיני מתיקה, מאחר שנס פורים נעשה על ידי אשה, היא אסתר המלכה, ואשה בגימטריה – דבש.
בתפילת ערבית של ליל פורים נוהגים לזמר את הפזמון "פורים פורים לנו" לר' יוסף שלום. לפני קריאת המגילה שרו את הפזמון "קוראי המגילה" לר' אברהם אבן עזרא.
יהודי בוכארה דקדקו לקיים את המצווה "מֹחה תמחה את זכר עמלק": כשבועיים לפני פורים התכנסו ילדי השכונה לטכס עצה, באלו מכשירים יכו השנה את המן. כרגיל הכינו מקושים מעשה עץ העשויים לוחות. רעשן אחר עשו בעזרת חול ואבנים קטנות שהוכנסו לקופסת עץ קטנה, והוא נקראַ תכַּתְכּ. כל אימת שהוזכר בקריאת המגילה שמו של המן, היכו הנערים ברעשניהם והגברים והנשים רקעו ברגליהם. כיוון שבבית הכנסת היו שטיחים הרקיעה מילאה את חלל בית הכנסת באבק, להבדיל מרעש הקפצונים וחומרי הנפץ בימינו. לפני עידן הרעשן היכו בבוכארה במקלות עץ בעצמות יבשות של בהמה גסה או דקה, מכות שיצרו רעש עז בחלל בית הכנסת. כאשר קורא המגילה הגיע ל"עשרת בני המן" היכו שם בהתלהבות רבה כאשר קראו בשם כל אחד מבניו של המן. הכאה זו נקראת "הכאה במניין", דהיינו שאין מכים אלא את עשרת בני המן יחדיו.
אחר קריאת המגילה הגיע הציבור למסיבה בביתו של אחד מנכבדי הקהל. בשעת הסעודה הכינו הילדים בחוץ את דמות המן ותלו אותה. על יד עץ התלייה היו עורכים סמרטוטים ועצים שנמשחו בשמן כדי להקל את שריפתם. בתום הסעודה היו יוצאות הנשים ומתופפות בתוף, ואז הדליקו את המדורה, המן נשרף והנאספים קראו: "ברוך מרדכי, ברוכה אסתר, ארור המן, ארורה זרש", ואחר כך יצאו במחולות לקול התוף. בלילה שיחקו במשחקי קובייה, או בקלפים וכסף. במשחקים האלה השתתפו גם מי שאינם משחקים במשחקי קלפים בכל ימות השנה, שכן בליל פורים מותר ואף "מצווה" לשחק בהם, שהרי הם משחקי מזל, והם סמל להפלת הפור המתוארת במגילה. זוהי הנקמה בהמן הרשע. בלילה לא ישנים, זכר לכתוב במגילה: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך".
לפעמים בימי פורים היו הרחובות בבוכארה עוד מכוסים שלג, ואין טוב מלהכין "המן שלג". כך היו יוצרים פסל גדול בעל צורה מצחיקה: בעל רגליים ארוכות ועבות כרגלי פיל, ראש גדול ועיניים גדולות שחורות — פחם, חוטמו — גזר, ופיו — קלח סלק גדול. על בטנו "שרשרת זהב" העשויה מקליפות, ועל ראשו כובע פלדה – גיגית שבורה.
למחרת, לאחר סעודת פורים, יצאו הילדים והנערים בצעדה אל עבר המן, כדי לראות במפלתו. כל הקהל פוצח בשיר:
המן מוראד אימאן ניאבד
במורדי תאבותש פרזנד ניאבד
בעיוני מורדנש כפאן ניאבד
(המן מטרתו ואמונתו לא ישיג, מסביב לארון קבורתו המתים [שלו] בנים לא ישיג, ובמותו גם תכריכים לא ישיג). ואז היה נשמע לפתע קול בין הנאספים הקורא "אל המן, אל המן". כולם היו רצים אל פסל השלג, בראש רצו ילדים שאחזו בידיהם בקבוקים ואחריהם הילדים שבידיהם סמרטוטים וגזרי עץ לשֵרפה. את כל חומר הבעירה הניחו מסביב לפסל והבעירו מדורה, ולא פנו לבתיהם עד שהפסל כולו נמס כלא היה.
סעודת פורים הייתה סעודה גדולה ומשפחתית.
את משלוח המנות מכינים בתוך מגש נחושת גדול ובו כמה צלחות ובתוכן מיני מאכלים, מגדנות וממתקים. מקבל המשלוח נוטל את המגש ולוקח מתוכו איזה פריט ומחליפו באחר משלו. המביא מקבל חזרה את המגש ויוצא לבית אחר וכך על זאת הדרך, כנהוג אצל שאר קהילות המרחב הפרסי.