זכורים הימים, ימי חודש הרחמים והסליחות והימים הנוראים, בהם התאספו גברים, נשים וטף בעוד לילה, בבתי הכנסת לנהל שיחה, לבקש סליחה ומחילה מבורא עולם על העבר ולהתחנן על העתיד.
כבר מבעוד לילה, העירו שמשי בית-הכנסת את בני השכונות בקוראם בקול: "סליחות, סליחות". "סליחות, חכם פלוני!" "סליחות מולא אלמוני!" ואט-אט החלו להגיע מן הרחובות והסמטאות המוני מתפללים הנוהרים אל מקדשי המעט. שם כבר עומד לו בפינה מיחם המים החמים וכל אחד זוכה לקבל ספלון תה מהביל, המעורר את הגוף הלאה ומסייע להתעוררות הנשמה.
אף הילדים השכימו קום והשתתפו באופן פעיל באמירת הסליחות והפיוטים. והקול בוקע ועולה יחד עם קול השופר וקול השירה של תינוקות של בית רבן ומשרה אווירה של קדושה וטהרה. אווירה מיוחדת, בה נזכרים בני השכונות בערגה.
חודש אלול
סמוך לאחר תשעה באב, החלו תלמידי תלמודי התורה ללמוד את הלכות הימים הנוראים והפיוטים לקראת הימים הללו. ניגוני הפיוטים מעוררים את הלב והנשמה.
ביום י"ט במנחם אב, עשרה ימים לפי ר"ח אלול, כלומר 40 יום לפני ראש השנה, מתחילים להתכונן לימים הנוראים ועורכים "התרת נדרים" ראשונה. בפעם השנייה עורכים "התרת נדרים" בערב ראש חודש אלול, בפעם השלישית – בערב ראש השנה ובפעם הרביעית – בערב יום הכיפורים. בס"ה ארבע פעמים.
החל מסוף חודש אב, התלמידים המחוננים בכישרון ציור מציירים את הכותל המערבי ומעליו את בית המקדש. הציורים הנאים ביותר נתלים בסוכות.
בערב ראש חודש אלול עולים בני המשפחה על קברי הוריהם ועל קברי צדיקים להתפלל ולבקש על הסליחה ועל הגאולה.
החל מיום ב' באלול, השמש עובר מדי בוקר באשמורת הבוקר מבית לבית, פנס בידו ומעיר את הציבור להשכים קום לאמירת הסליחות. סדר הסליחות הוא כמנהג הספרדים.
גם הילדים הקטנים משכימים קום לאמירת הסליחות ולפחות משתדלים להגיע לבית הכנסת בימי שני וחמישי.
את הסליחות אומר החזן בניגון כובש לבבות ומלא ערגה ולידו עוזרים מיטב הפייטנים שבציבור. בזמן אמירת י"ג מידות תוקעים בשופר והתקיעות מביאות את הציבור להתרגשות גדולה. אחר כך, אומרים את תפילת "רחמנא" שיש בה כ"ו שורות, בגימטריה של שם הוי"ה, כל שורה בניגון שונה.
בערב ראש השנה מסיימים את הסליחות ב"התרת נדרים" – המתפללים עומדים במקומם ושלושה חכמים מתוך הציבור מתירים להם את הנדרים שאינם זוכרים או נהגו בהם שלשה פעמים בשגגה, ולהם מתירים אחר כך שלושה אנשים אחרים. בימי הסליחות יש שמקדימים לבוא לבית הכנסת בעוד לילה וקוראים בציבור את סדר תיקון חצות.
ראש השנה
בערב ראש השנה שוחטים כבש לשמחת היום כי בוודאי כיפר הקב"ה על חטאינו. את השוחט מושכים מבית לבית, מאחר שיש לו עבודה רבה באותו יום. את ראש הכבש אוכלים בליל החג בכוונה מיוחדת תוך שמברכים עליו: "יהי רצון מלפניך ה' א-לוקינו, שנהיה לראש ולא לזנב ותזכור לנו אילו של יצחק אבינו ע"ה". בסעודה אוכלים את בשר הכבש, את המוח וגם את הריאות (כשהם טבולות בדבש, וזה נקרא: "שוש באסל").
ליל ראש-השנה מכונה בבוכרית "כלה חורי" (אכילת הראש), דהיינו היום שאוכלים בו ראש-כבש.
את הכבש רוכשים כבר כשבועיים שלושה לפני ראש השנה. מפטמים ומכינים אותו לשחיטה. בימים אלה הוא מרכזו של הבית. בני הבית נדים בראשם ומשתתפים בצערו על שהוא מובל לשחיטה, וגם מהמרים ביניהם, האם ימצא כשר או טרף, חלילה. אם הכבש טרף, שמחת החג מושבתת ויש שמסכמים עם המוכר (בדרך כלל מוסלמי) שניתן להחזיר לו את הטרפה.
חסידים ואנשי מעשה נוהגים להתענות בערב ראש השנה ולהשתטח בו על קברי הורים וקברי צדיקים (כמנהג ירושלים). נזהרים מאוד בתפילת מנחה של ערב ראש השנה, מאחר שהיא התפילה האחרונה של השנה החולפת והרי "הכל הולך אחר החיתום".
נהגו לערוך טקס לרגל מכירתו של "נר הציבור", נר מדונג, גובהו כשני מטרים ועוביו כעשרים ס"מ: לפנות ערב לובשים בגדי לבן ומתקבצים בביתו של ראש הקהל, שם מוכרים את זכות ההדלקה למרבה במחיר. הקונה משלם בעין יפה, ונושא את הנר לבית-הכנסת המרכזי, וקהל המלווים יוצא בשירה ובמחול. אחר הדלקת הנר בבית-הכנסת הולך כל אחד למקום תפילתו שלו.
ממעטים במלאכה בערב היום ורוב הקהל יוצא לטבול במקווה טהרה.
את תפילת ערבית של ליל ראש-השנה פותחים בפיוט "אחות קטנה", בניגון מיוחד, והקהל עונה "תכלה שנה וקללותיה". מסיימים ב"תפילה על הפרנסה" שאומרים אותה לפני "עלינו לשבח", תוך פתיחת ההיכל, ובקריאת מזמור "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד). מקפידים להתפלל דווקא את התפילה הארוכה על הפרנסה (שחוברה כנראה בידי רבי יוסף חיים זצ"ל), אשר אינה מודפסת במחזורים, ולעתים יהודים מן הקהל מדפיסים את התפילה ומחלקים אותה לקהל, לעילוי נשמתם של קרובי משפחה שנפטרו, ו\או להצלחתם של החיים. לאחר סיום התפילה קוראים זה לזה "תזכו לשנים רבות" ומשיבים "תזכו ותחיו" או "נעימות וטובות". הילדים נושקים לידי אביהם וזקניהם.
לפנים נהגו בכמה מקהילות יהודי בוכרה באסיה התיכונה, שהחזן אומר את תפילות הלחש של ראש-השנה ויום-הכיפורים בקול רם ובניגון, כדי שהמון העם או עמי-הארץ שאינם יודעים להתפלל, יכוונו את תפילתם לתפילתו ויתפללו עמו יחדיו.
נוהגים ללבוש בגד חדש לרגל ראש-השנה ולברך עליו שהחיינו. יש שנוהגים ללבוש בראש-השנה וביום כיפור גלימות לבנות (כעין קיטל). העשירים לבשו גלימות משי לבנות.
מקפידים לכנס בליל ראש-השנה את בני המשפחה המורחבת בבית ראש המשפחה, כפי שנוהגים לעשות בליל הסדר. בן נשוי נמצא בלילה הראשון אצל אביו, ובלילה השני – אצל חמיו.
עם בואם הביתה מתיישבים האורחים במקומם ובעל-הבית אומר "פתח אליהו הנביא" עד "קם רבי שמעון", ואחר-כך אומרים "ונח מצא חן בעיני ה'" י"ב פעמים, כך הלאה, כנדפס במחזורים.
המדקדקים אומרים ליד השולחן את ארבעת פרקי המשניות של מסכת ראש-השנה ואת קטעי הזוהר המתאימים.
לפנים היו אוכלים את "הסימנים" מיד אחר הקידוש, עוד קודם נטילת ידיים וברכת המוציא, גם כדי להרבות בברכות. אולם כיום נוהגים לברך עליהם אחר ברכת המוציא.
והרי סדר אכילת הסימנים ושמותיהם: סיב (סאב) בעסל – תפוח בדבש; כרם – כרוב מבושל; לבלבו – סלק; כורמא – תמר; אנור שירין – רימון מתוק; כדו – דלעת; רוביא – רוביא או לוביא; כלה – ראש כבש; שוש בעסל – ריאה טבולה בדבש. את הרימונים אוכלים רק בלילה השני, ואז המקדש מכוון אליהם כשהוא מברך שהחיינו בקידוש.
ראש המשפחה מסביר את טעמו של כל "סימן". אחר הסימן האחרון אומרים: "יראו עינינו וישמח לבנו ויבוא משיחנו במהרה בימינו אמן, סלה", ועם סיום הסעודה אומרים: "לשנה הבאה בירושלים".
מקפידים לא לאכול מאכל חריף או חמוץ, ולא מאכל מר או מלוח. ומשתדלים לאכול דברים מתוקים וטובלים את החלה בדבש ויש הטובלים בסוכר.
לתפילת שחרית ממנים שלושה חזנים – חזן ראשי ושני סומכים המסייעים לו בשירה.
את הקטעים "ה', שמעתי שמעך, יראתי" שלפני חזרת הש"ץ בשחרית ובמוסף אומרים קטע בעברית וקטע בבוכרית, בתרגומו של רבי שמעון חכם.
את הפיוטים "א-לה' אל תדינני", "ה' לך אערוך תחינה", "ידי רשים" ו"י-ה שמך ארוממך" אומרים אחר תפילת העמידה.
שרים את הפיוט "אם אפס" שחיברו אפרים בר רבי יצחק מבונ"א שבאשכנז ושמו חתום בראשי הבתים, ואומרים אותו עם התפסיר בלשון פרסית-יהודית. פיוט זה נוהגים לאומרו בימי הסליחות, ביום השני של ראש-השנה קודם תקיעת השופר, וביום הכיפורים קודם תקיעת השופר שלאחר תפילת נעילה.
לפני תקיעת השופר דורש המולא לפני המתפללים מענייני היום ומעורר אותם לתשובה. אחר כך קורא התוקע פסוקים מן המחזור שלפניו, בעוד שהקהל מקשיב, ויש שהוא משתף אותם באמירת חלק מהם.
הפיוט "עת שערי רצון" מושר לפני תקיעת השופר, בעברית ובלשון המדוברת. בזמן תקיעת שופר שוררת דממה בבית-הכנסת. ליד התוקע עומד המקריא. ביום ראש-השנה קוראים במוסף את הפיוט "ונתנה תוקף" לרבי אמנון ממגנצא כפי שהובא ב"שלשלת הקבלה". מפזמים את הפיוט בטקסט עברי עם התרגום הבוכרי. הקהל מגיע בשעה זו להתעוררות הנפש ולבכי.
את סדר תשליך ערכו בדרך כלל בנחלים או במעיינות, או סמוך לבורות-מים. כאשר קוראים "מי א-ל כמוך…", מנערים את שולי הבגד, סמל להסרת עוונות.
מקפידים לא לישון ביום ראש-השנה, מתוך אמונה שמזלו של אדם נפגע כשהוא ישן ביום קדוש זה. ואכן מקפידים חסידים ואנשי מעשה להשכים עם עלות השחר, להתפלל עם הנץ החמה, ורק מי שעייף במיוחד רשאי לישון מעט אחר חצות היום.
מקפידים על קריאת תהילים בשני ימי ראש-השנה ומשתדלים לסיים את קריאת ק"ן המזמורים פעמיים, פעם אחת בכל יום ויחדיו בשני הימים כמניין כפ"ר, ויש אנשים אשר אוספים מניין עשרה בביתם לסיום הספר, במיוחד במשפחה שאירע בה אבל בשנה המסתיימת או כאשר יש יום זיכרון (סול). אחרי סיום קריאת תהילים מברכים על מיני מזונות ומיני פירות ומגדים.
עשרת ימי תשובה
הכל, לרבות הנשים, מקפידים על קיום הצום ביום ג' בתשרי, הוא צום גדליה.
בעשרת ימי-תשובה משתדלים הגבאים, פרנסי העדה וראשי המשפחות להשלים בין היהודים שבקהל, ככל שיודעים על סכסוך כלשהו. לשון בקשת הסליחה הוא: "מחילא כונית" (עשה מחילה), והתשובה (במקרה החיובי): "מחילא כונם" (אעשה מחילה), לשונות המקובלים גם כל ימות השנה.
בימים אלה מרבים להרהר ולהתעסק בענייני תשובה, ומקפידים יותר להשכים לתפילה. מרבים בסליחות, ובפרט בערב יום-הכיפורים. כאשר החזן מגיע בחזרת הש"ץ לקטעים הנאמרים בעשרת ימי-תשובה בתפילת העמידה: "זכרנו לחיים" וכו', "מי כמוך הרחמן…", "וכתוב לחיים טובים" ו"בספר החיים…", אומר הקהל את הקטעים הללו כמקהלה והחזן חוזר עליהם.
בשבת תשובה דורש המולא בפני הציבור בהלכות יום-הכיפורים ומעורר לתשובה.
