השבת, נקרא על יתרו, חותנו של משה רבינו, שהגיע אל משה רבנו למדבר וראה את משה רבנו חתנו, שופט את העם מבוקר עד ערב  וכפי שנאמר בפסוק: “וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב” (שמות יח, יג) הדבר לא מצא חן בעיני יתרו ואמר למשה “מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בקר עד ערב”? משה עונה לו ” כי יבא אלי העם לדרוש אלהים כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש וביו רעהו” יתרו מתעקש ואומר למשה “לא טוב הדבר אשר אתה עושה ואז הוא מציע לו למנות שרי אלפים שרי מאות ושרי חמישים  ורק הדבר הקשה יביאו אל משה ואכן משה רבנו קיבל את עצתו הטובה.

 על הפסוק “וישב משה לשפוט את העם מן בוקר עד ערב”, מביא רש”י את שאלת הגמרא במסכת שבת (דף י ע”א): וכי תעלה על דעתך שמשה רבינו יושב ודן כל היום? תורתו מתי נעשית?  ועונה הגמרא אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום כולו, ונעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

רבות נכתב על המושג “דין אמת לאמיתו”, מדוע הכפילות? הרי מספיק לומר “דין אמת” ומהו אם כן “דין אמת לאמיתו”? וכי יש דין אמת שהוא לא לאמיתו?

בפירוש הדרישה על  הטור (חושן משפט א, אות ב’) הסביר את הדברים, שכל דין תורה הוא אמת, אך פעמים יתכן, שלפי המקום והזמן, לא צריך לדון על פי הדין עצמו , אלא לפנים משורת הדין, ולפי חוכמתו של הדיין על פי המקרה שבא לפניו. וזהו המושג “דין אמת לאמיתו”, שבמקרים מסוימים הדין אמת הוא, לא רק דין התורה עצמו, אלא לעשות משפט צדק לפי ראות עיני הדיין, בהתאם לנתונים העומדים לפניו, להביא את הצדדים לקבל את הדין באהבה וחיבה.

מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק”ל, מביא בספרו ענף עץ אבות, מעשה על הגאון רבי אליהו חיים מייזל, שהיה אב בית דין בעירו, והיה שופט את ישראל בחכמה ותבונה רבה. באחד הימים, באו לפניו שתי  נשים לדין תורה, ומעשה שהיה כך היה:

שתי הנשים כיבסו חולצות לבנות של משפחתן, ותלו את הבגדים על חבלים בחצר כדי שיתייבשו בשמש. עברו גנבים וגנבו את כל החולצות הלבנות שהיו על חבל אחד, ונשארו הבגדים שהיו תלויים בחבל השני. ואז החל ויכוח בין הנשים של מי החולצות שנגנבו, האחת אומרת הבגדים שלך נגנבו ואלה שנשארו שלי הם , והשנייה טענה להיפך שלך נגנבו והנשארים שלי הם. שמע הרב את טענותיהן וידע כי אחת אינה דוברת אמת, וחכך בדעתו איך להוציא את האמת לאור.

מיד, ציווה הרב על הנשים להביא לפניו את החולצות הלבנות  שנשארו בחבל ולא נגנבו, ובקש משתי הנשים לצאת מהחדר. לאחר שיצאו, קרא הרב לאשתו הרבנית ובקש ממנה להביא כמה חולצות לבנות שלו שנמצאים בבית,  והרב ערב את החולצות הלבנות שלו עם החולצות הלבנות שהביאו הנשים מהחבל שלא נגנב.

לאחר מכן, קרא לאחת מהנשים ושאל אותה, האם את מכירה בבירור בטביעת עין את הבגדים שלך? כן, ענתה אותה אישה, מכירה אני בבירור את הבגדים שלי! חזר הרב והזהיר אותה, התבונני היטב, שמא את טועה? אינני טועה! ענתה האישה, מכירה אני את בגדי הדק היטב! אם תציגו אותם בפני, מיד אבחין בהם. הציגו בפניה את הבגדים כולם, מיד לקחה את ערמת הבגדים, בהם מעורבים גם בגדי הרב, ואמרה זה שלי! זה שלי! אך זה  (החולצה של הרב) לא שלי, וגם זה אינו שלי. כך ביררה היטב את בגדיה שלה, ואת בגדי הרב הפרידה מבגדיה.

אמר לה הרב, המתיני בחוץ. קרא לאשה השנייה, גם אותה שאל הרב, האם את מכירה את הבגדים שלך בבירור וטביעת עין? כן, ענתה האישה השנייה, מכירה אני היטב את בגדי, ומיד החלה לברור את הבגדים שבפניה ואמרה זה שלי, זה שלי, אף זה שלי, ואף על החולצות של הרב אמרה שזה שלה. כך שעל כל הבגדים שבפניה כולל בגדי הרב הפרטיים טענה כי הם שלה. נזף בה הרב ואמר, אינך דוברת אמת! איך יתכן שגם בגדי שלי הם שלך, וכך הוציא הרב את האמת לאור כששני הנשים שבאו לדין תורה ראו בחוש מי דוברת אמת ומי לא.

זהו דיין שיודע לדון דין אמת לאמיתו.

שבת שלום ומבורך!

Leave a Reply

Your email address will not be published.