קהילות יהודי בוכרה באסיה התיכונה הן קהילות עתיקות יומין. לפי המסורת שבעל פה הנפוצה בקרב יהודי בוכרה, מוצאם ביהודים הקדמונים שהוגלו מישראל ומיהודה לאחר חורבן בית ראשון. החוקרים, לעומת זאת, מצביעים על הוכחות ממשיות להתיישבותם באזור רק מראשית ימי הביניים. אפשר כי ראשוני היהודים הגיעו לאזור בימי גלות בבל, אף כי אין ראיות ברורות לכך. יהודים הגיעו למרכז אסיה מפרס, ולקהילות המקומיות היה קשר הדוק עם יהודי פרס ועם המרכז שבבבל. יצחק בן צבי מציין שבימי קדם נהגו יהודי בוכרה לומר בקדיש "בחייכון וביומיכון ובחיי ריש גלותא", והלוא ריש גלותא הוא 'ראש הגולה' אשר בבבל, שפרס על מחוזותיה הייתה בין רשויותיו, והייתה לו הסמכות למנות בה דיינים, גובי מיסים וכדומה.
על יישובים יהודים פורחים ומשגשגים במרכז אסיה מספר הנוסע ר' בנימין מטודלה, אשר סייר בשנות השישים והשבעים של המאה השתים עשרה במגוון ארצות. ואולם הנחשול המונגולי ושבטי התורכים שפקדו את האזור במאה השלוש עשרה שמו קץ לשגשוג התרבותי והכלכלי של מרכז אסיה והפכו אותה מארץ נושבת למדבר, ובד בבד חיסלו את היישובים היהודים במקום. מעשי ההרס של ג'ינגיס ח'אן נמשכו ביתר שאת בידי יורשיו, השליטים הטטרים-מונגולים, גם לאחר שהם קיבלו עליהם את דת האסלאם.
מכל מקום, ההיסטוריה ה'ידועה' של יהודי בוכרה מתחילה לאחר הגעתו של חכם יוסף ממאן לאסיה התיכונה בשנת תקנ"ג (1793), ומה שהיה קודם לכן הוא במידה רבה בבחינת תעלומה. מיעוט המקורות ההיסטוריים והעובדה שתלמידיו של הרב ממאן ויורשיו בהנהגת הקהילה תיארו את חיי הדת של יהודי בוכרה עד להגעתו כבעייתיים מאוד, גרמו לכך שעם הגעתו החלה תקופה חדשה ומה שאירע קודם יש לבטל ולשכוח מה גם שרוב תלמידיו של הרב ממאן היו צאצאים של מהגרים שהגיעו לאסיה התיכונה מכל מיני מקומות בעולם במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, זמן לא רב לפני הגעתו שלו לבוכרה. והם הביאו איתם מנהגים אחרים ממה שנהגו עד אז בבוכרה.
בארכיונים ובאוספים למיניהם בארץ ובעולם יש יותר מארבעים קבצים של כתבי יד וכתיבות יד על גבי ספרים מודפסים שנכתבו בלשון העברית, בפרסית-יהודית או בטג'יקית-יהודית באסיה התיכונה החל משלהי המאה החמש עשרה ועד לשלהי המאה השמונה עשרה. כמובן, לנגד עיניהם של הכותבים/מעתיקים היו כתבי יד וספרים אחרים מהם העתיקו, ואלינו הגיעו רק אלה. יתכן ואלינו הגיעו רק מעטים, טיפה מן הים, אף שאיננו יודעים אם אכן היה 'ים', ואם היה – מה היה גודלו.
בסך הכל כתבי היד נפרסים על פני תקופה של כ-300 שנה. אף שמדובר בתקופה ארוכה למדי, המידע העולה מהם מועט ועם זאת ערכו רב. פירורי המידע האלה מציירים תמונה היסטורית שונה מהתמונה שהייתה ידועה לנו עד כה, ובמיוחד נכון הדבר למאות החמש עשרה, השבע עשרה והשמונה עשרה.
בתקופה זו התפתחה קהילת יהודי בוכרה מצד הרכב האוכלוסייה שלה (שכן אז היגרו אליה יהודים מהאזור), מצד הקיום הכלכלי שלה, מצד מעמדה המשפטי, מצד לשונה, מצד חיי הדת שלה, מצד הקשר שלה עם קהילות ישראל אחרות, מצד מעמדה בקרב האוכלוסייה המוסלמית ועוד.
חיבורים עבריים שנכתבו באסיה התיכונה במאה הארבע עשרה
מראשית המאה הארבע עשרה אנו שבים לשמוע על נוכחות יהודית באסיה התיכונה. בשנת צ"ו (1336) נערך ויכוח דתי בעיר מֵרְוְו בין נזירים נוצרים ובין מנהיג העדה היהודית בהסכמת השלטונות המוסלמיים.
בשנת צ"ט (1338/9) חיבר שלמה בן שמואל מאורגנג' את 'ספר המליצה', הוא ספר 'האגרון', פירוש למקרא שנכתב בפרסית-יהודית, השפה המשותפת ליהודים באיראן, במרכז אסיה ובאפגניסטן. זהו מילון פרסי-יהודי שבו 18,000 ערכים ובכללם מילים מהמקרא, מהתלמוד ומהמדרש, וליד כל מילה מצוין תרגומה לפרסית-יהודית. לצורך חיבור המילון נעזר המחבר במילוניהם ובפירושיהם של רב סעדיה גאון, רב האי גאון, רש"י והרמב"ם. חיבור המילון מעיד שבקהילה היהודית באורגנג' היו תלמידי חכמים בעלי ידע רחב בספרות הקודש.
אחת עשרה שנים קודם לכן, בשנת פ"ח (1328), העתיק 'מולא שמואל בן מ' דוד תמ"ך [תהיה מנוחתו כבוד] בן העניו מ' משה' את החיבור 'פתרון תורה' בעיר סמבאדגאן.
אמנון נצר סובר כי לשונו וסגנונו של מולאנא שאהין, גדול משוררי פרס וככל הידוע לנו המשורר הראשון שקם ליהדות זו במאה הארבע עשרה, שונים מן הלשון והסגנון שהיו מקובלים באזור פַ'רֶס וקרובים יותר לסגנון שהיה מקובל בכ'וראסאן או בצפון פרס, ואפשר כי המשורר חי באזור כ'וראסאן בתקופה זו ושם כתב את יצירתו הגדולה 'שאהין תורה' (בין השנים הפ"ח-הקט"ז, 1328‑1356). לדעתו של נצר, הגבולות הנוכחיים של פרס עם שכנותיה במזרח ובצפון הם גבולות מדיניים ואינם משקפים את מרחב התרבות הפרסית; זו נולדה והתהוותה בעיקר באזור שהיה מכונה ח'ורסאן רבתי, שכללה את ח'ורסאן של ימינו ואזורים נרחבים באפגניסטן ובאסיה התיכונה.
נראה אפוא שראשית המאה הארבע עשרה היא ראשיתה של הספרות היהודית-פרסית, שהורתה ולידתה לדעת רבים באזור חבל כ'וראסאן, כלומר בצפון מזרחה של פרס, באזורים הקרובים יותר לאסיה התיכונה.
המאה החמש עשרה – חידוש היישוב היהודי באסיה התיכונה
מתקופה זו ידועים לנו עשרה קבצים של כתבי יד. בשנת רי"ט (1459) חיבר ר' משה בן אהרן בן שארית מהעיר שירְוַאן מילון בשם 'האגרון', ובשנת רל"ג (1473) סיים שמואל בן יצחק את כתיבת 'ספר האגרון' בעיר מרוו שבמרכז אסיה. משנת רכ"א (1461) ידוע לנו על כתב יד שנכתב בידי דויד בן עלי בן דויד בסמרקנד, שהוא למעשה העתק מספר אהבה של משנה תורה לרמב"ם.
היישוב היהודי במרכז אסיה החל בתקופת שלטונו של האמיר טימור לנג (ק"ל-קס"ה, 1370‑1405). טימור לנג הביא לסמרקנד, בירת ממלכתו, בעלי מקצוע מן המדינות שכבש ובהם גם יהודים.
בתקופה זו נוצר למעשה היישוב היהודי שנודע לימים בשם 'יהודי בוכרה'. יהודים החלו להגיע למקום מפרס ומאפגניסטן ואף ממקומות רחוקים יותר כמו סוריה ולבנון, כפי שנכתב בקולופון של קובץ כתבי יד משנת רנ"ו-רנ"ז (1496‑1497):
"נגמר זה מדרשות של גמר בתופיק אלוקי ישראל ביום חמישי בשבתא דהוא עשרין ושבע יומא לירח שבט במדינת בכ'ארא דעל נהר כוהך תבנה עד למשיח דשנת אלפא ותמניא מאה ושבע שנ[י]ן לשטרות, הנכתב הצעיר מכל צעירי ישראל אלנתן הכהן בר אבא מ[א]רי אליעזר הכהן [ז]ל"ב [זכרונו לברכה] ב"ר [בן הרב] ומ[ר] עזיאל הכהן בר רבי ומ[ר] אלעזר הכהן בר רבי ומ[ר] ח[י]יה הכהן מערבי דמשקי תנצב"ה [תהא נשמתו צרורה בצרור החיים] יהא מצליחין וסימן טוב עלינו ועל זרענו אלנתן אליעזר ועזיאל ואלעזר בני ח[י]יה ועל הקורא ממנו ועל הש[ו]מע ועל מעשה ירא אלוהים הולכין בגן עדן ויירשו בעולם הבא אמן ואמן נסח[! צ"ל: נצח] סלה: כל הקוראים אם תמצא בהן אל תתלאו עלי און [צ"ל: עון] טעות כי מפני הישמעאלים היתה גלות רוחי בכל עת היתה טרוד.
כלומר הכותב בשנת רנ"ו (1496) היה דור חמישי לר' חייה הכהן מערבי דמשקי, שכנראה הגיע לבוכרה כמאה שנה קודם לכן מסוריה. בסוף הקולופון הכותב מזכיר את מציאות החיים המרה של יהודי בוכרה תחת שלטון האסלאם.
בקובץ כתבי יד זה, שבו 246 דף, הועתקו כתבי יד אחדים בכמה וכמה נושאים, ובהם: מדרש אותיות דרבי עקיבא (שני נוסחים); מדרש אלפ"א ביתו"ת הנזכר לעיל ועמו מדרש על ענייני המשיח; מדרש יונה; 'חמדת התעודה' מאת ר' שת הרופא בן ר' יפת; מדרש שיר השירים; פרק הדין; שערי מוסר השכל לרבי האי בן רבינו שרירא; מסכת כלה לרב האי בן רבינו שרירא גאון; מסכת גן עדן; פרק דין של קבר; מאמר בשבח התורה ומניין המצוות; דרשה בשבח התורה ולומדיה; 'צלותא' מאת רב סעדיה גאון; הלכות שחיטה לר' שלמה ובסופו הלכות שחיטה לרמב"ם; ספר הבלעי וקטע מהלכות נדה.
בשני כתבי יד אחרים בקובץ זה יש קולופונים מאת הכותב אלנתן הכהן בן ר' אליעזר הכהן הנ"ל. הקולופון הראשון נמצא ב'פרק הדין' (דף רלט ע"ב-דף רמב ע"ב) והוא משנת 1809 לשטרות (רנ"ח/1498), ואילו הקולופון השני נמצא ב'ספר הבלעי' (דף שא ע"ב-שיא ע"ב), שם צוין שנכתב בחודש שבט, 1808 לשטרות (רנ"ז/1497), בידי אותו מעתיק.
