ימי החנוכה ויהודי בוכרה – מסורת וגבורה יהודית

האם הייתה חנוכיה בוכרית? –

אמנות יצירתם של תשמישי קדושה מכסף וזהב – למעט רימונים לספר תורה וגביעים לקידוש לא הייתה מפותחת בבוכרה, ואמנם הדליקו נרות חנוכה בבזיכי נחושת פשוטים ללא כל קישוט. כך שלא נודע לנו על חנוכיה שעוצבה בבוכרה. ייתכן בהחלט שבזמן כלשהו הביאו חנוכיות לבוכרה ממקומות אחרים.

יעקב פנחסי כתב שבימי החג, הנשים – עקרות הבית היו מאד עסוקות. את כל העמל היו עושות ברצון רב, בשמחה והודיה לא-ל יתברך – שהחיינו והגיענו לזמן הזה. חלילה להן לעסוק בימים אלה בעבודות פשוטות (כביסה, תפירה). הנשים השתדלו לסיים את מלאכתן מבעוד יום, ולקראת הדלקת נרות לבשו שמלות יפות כבימי חול המועד.

נוהגים לאכול בחנוכה דברים מתוקים, כגון חלבה (לבאז). מהדרים לאכול בימי החג "דושפירה" – רקיקים ממולאים בשר או בצל חתוך דק ומטוגן, וגם "דו-פיוזה" – מעין מרק ירקות, בצלים ובשר, שבו שורים פיתות עבות.

אין הילדים בטלים מלימודים בימי החנוכה, אף כי רישומם של ימים אלה ניכר ב"חדר". בחנוכה מביאים הורי התלמידים למלמד שי – נרות שעווה.

אישה אלמנה או גרושה החיה לבדה דואגת מבעוד יום למצוא "מולא-ג'א", דהיינו תלמיד חכם קטן, או נער היודע מעט תורה וקטעי תפילה, שיברך לה על הנרות, והיא נותנת לו מתנה עבור עשיית המצווה.

בחור מאורס מוזמן לביקור בבית ארוסתו ומביא לה מתנות כנהוג בימי חג ומועד.

שגורים בפי יהודי בוכרה משחקי מילים הקשורים בפרשיות השבוע הנקראות בעונה זו ובמזג האוויר החורפי שבה: "וישב – נובה הו נישב" (המרזבים כפופים ונעים בליל הרוח והגשמים); "ויגש" – האו-גאש (השתנה מזג האויר); "חנוכה" – חו-נוכו (בא הקור).

רדיפות ושמדות נגד היהודים במרחב הפרסי

קהילות ישראל במרחב הפרסי ידעו רדיפות, שמדות, אונס דתי וסבל רב. את ייחודם והוייתם הדתית והחברתית הביעו יוצרי התרבות היהודית וקהילות ישראל במרחב הפרסי באמצעות שפת השירה הפרסית-יהודית. פרופ' אמנון נצר כתב, שהשירה הייתה לבני הקהילות כנכס ששמר על קיומם הפיזי והרוחני ממועקת הגורל ומפגעי הסביבה העוינת. 

במאות ה-18-16, עברה על קהילות היהודים בפרס סדרה של רדיפות ושמדות, שהביאו לחורבן כמעט מוחלט של הקהילות, או אז קהילות בוכרה וסמרקנד שמשו לחלק מיהודי פרס ערי מקלט. בערים אלה התרכזה קבוצה של עשרות משוררים יהודים, שביקשו לחזק את אחיהם באמונתם היהודית חרף הרדיפות והשמדות. משוררים אלה פרסמו יצירות, בהן באו לידי ביטוי התקווה לגאולה ולישועה. ומה מתאים יותר מתיאור המאורעות ההיסטוריים סביב חג החנוכה, בהן גברו מעטים על אויבים רבים וחלשים על גיבורים. כך הביעו את תקוותם, שגם אחיהם יזכו לישועה מגלות ישמעאל. 

במאה הי"ז חיבר המשורר ר' אלישע בן שמואל, המכונה ראג'יב, שחי בסמרקנד את היצירה "חנוכה נאמה". בשנת התמ"ח (1688) חיבר המשורר רבי יוסף בן יצחק, המכונה "יוסף יאהודי", (נפטר בבוכרה בי"א ניסן התקט"ו 1755) את היצירה "שבעה אחים", המספרת את סיפורה של מרים בת נחום ובניה. יצירה זו מוכרת כסיפור "חנה ושבעת בניה" שמתו על קידוש ה', כאשר סירבו להשתחוות לצלם בתקופתו של אנטיוכוס, כפי שמסופר בספר חשמונאים. משורר חשוב זה חיבר בשנת התק"ט (1749) את "מגילת אנטיוכוס", שהודפסה בירושלים בשנת תרס"ג (1903) על-ידי האחים שאולוב. בסוף המאה ה-י"ח ובראשית המאה ה-י"ט עברו על יהודי בוכרה סדרת רדיפות במטרה שיקבלו עליהם את האסלאם.

בראשית המאה ה-י"ט חיבר המשורר אברהם אבן אבו-אלח'יר את היצירה "כודאדאד" (=נתנאל), המספרת את סיפורו של יהודי בוכרי שהעלילו עליו שקיבל את האסלאם ובסופו של דבר נרצח על קידוש ה'.

היצירה היא קינה לעילוי נשמתו של הנרצח. בדבריו לבניו לפני הוצאתו להורג הוא מעודד אותם באומרו: 

"מאור עיניי מתתיהו, יצחק ושמעון בני…

אל תדמו כי אין לכם אב,

שם בשמים יושב האב…

גם אתם מזרע כהנים הינכם

גם זרע מתתיהו היו ככם

התהלכו בצנעא תמיד…

שימו לב: שמו של בנו הבכור הוא מתתיהו".

גם כאן שם המשורר בפיו של המוצא להורג על קידוש ה', שהוא וצאצאיו מקדשים שם שמים כמו זרע מתתיהו החשמונאי ובסופו של דבר אור נרות החנוכה יאיר את החשיכה, ומגלות מרה תהא גאולה ואורה.

מהמחצית השנייה של המאה ה-18 רבו הגזרות והאפליות נגד יהודי בוכרה. חוקי עומר הופעלו בבוכרה באופן דרקוני ויהודים רבים נאנסו לקבל את האסלאם. באמצע המאה ה-19, סמוך לכיבוש הרוסי, כחמישית מיהודי בוכרה אוסלמו באונס, ולולא הכיבוש הרוסי אין לדעת מה היה עולה בגורלם. 

חייהם של יהודי בוכרה באסיה התיכונה תחת השלטון המוסלמי היו דואלים. מצד אחד הם סבלו משלטון מוסלמי קנאי ועוין שהטיל עליהם גזרות קשות וניסה להשפילם בכל דרך, לאסלמם ולגזול את רכושם, ומאידך זכו היהודים באוטונומיה לניהול העניינים הפנימיים. בבתיהם לבשו בגדי משי צבעוניים וחיו ברוב פאר והדר בהתאם ליכולתם הכלכלית, בשומרם על המסורת היהודית ומנהגיהם באדיקות רבה, תוך ציפייה לפעמי הגאולה.

בכלל אנו רואים שבמרחב הפרסי-בוכארי נכתבו יצירות רבות על גבורת היהודים – החשמונאים במלחמתם ביוונים ובמתייוונים. 

הרקע לכך הוא מאבקם הקשה של היהודים בפרס ואחר כך בבוכרה לשמור על יהדותם מול המוסלמים, שביקשו לאונסם לקבל עליהם את האסלאם. היוצרים שביקשו לעמוד מול גלי הכפייה המוסלמית כתבו את אותן יצירות לעודד את המון העם הנרדף שישמור את יהדותו. לאמר: ראו, כפי שאבותינו בימי החשמונאים עמדו מול גלי שמד דתי, כאשר היוונים דרשו מהם לנטוש את האמונה היהודית בא-ל אחד ולהשתחוות לפסל ויהודים שהם מעטים מול רבים יכלו להם, כך אתם המעטים תתגברו על האויבים ותשמרו על יהדותכם ואמונתכם. 

"מגילת אנטיוכוס" בקרב יהודי בוכרה

בשנת רמ"ח-רמ"ט ( 1488-1489) הועתק בבוכרה קובץ כתבי יד ובו "מגילת אנטיוכוס", הכתובה בעברית. 

כתב היד מתחיל במילים: "ויהי בימי אנטיוכוס מלך יוון, מלך גדול וחזק היה למלכותו".

בשנת תק"ט (1749) חיבר המשורר יוסף בן יצחק, הידוע גם בשם יוסף יאהודי בבוכרה, עיבוד למגילת אנטיוכוס הידועה, בלשון "הפרסית-יהודית".

כאמור, היצירה יצאה לאור בירושלים בשנת תרס"ג (1903) על ידי האחים שאולוף.

בשנת תקנ"ה (1795) הועתקו בבוכרה שני כתבי יד של "שרח מגילת בית החשמונאי" למשורר יוסף יאהודי הנזכר, ומאז נעתק שם כתב יד זה עוד כמה פעמים.

בשנת רפ"ד (1524) חיבר המשורר עמראני את היצירה "חנוכה נאמה" בו הוא מתאר את מלחמת הגבורה של המכבים ביוונים. גם המשורר אלישע בן שמואל, המכונה מולא ראג'יב מסמרקנד, שחי במאה ה-י"ז, חיבר יצירה בשם זה.

המשורר יוסף יאהודי חיבר יצירה נוספת לחנוכה, בה הוא מספר את סיפורה של "חנה ושבעת בניה" הנקראת בשם "הפת בראדראן" – שבעת האחים. הספר יצא לאור בשנת תרמ"ד (1884). 

מגילת אנטיוכוס נקראת גם מגילת בני חשמונאי, מגילת חנוכה ומגילה יוונית. זהו מדרש אגדה המספר את אירועי נס חנוכה כאגדה ללא רקע היסטורי, ובאופן שונה מהנאמר בספרי המכבים/חשמונאים הנמנים על הספרים החיצוניים. המגילה נכתבה דורות רבים לאחר תקופת החשמונאים, בימי הביניים, והדגש בה הושם על התוכן הרעיוני של נס חנוכה ללא קשר לסדר השתלשלות האירועים מבחינה היסטורית. סגנונה של המגילה הותאם לימי הגלות. לכן הושמטו ממנה כמעט כל סיפורי הגבורה של החשמונאים, משום שלא רצו לספר על מרידות ומלחמות בגלות. והדגש הושם על סיפורי קידוש השם, כמו סיפור חנה ושבעת בניה.

המגילה נשמרה במקור הארמי ותורגמה ללשון העברית על ידי רב סעדיה גאון. המנהג לקרוא את המגילה בימי החנוכה הוזכר עוד בדברי תוספות רי"ד על מסכת סוכה, ונוסח המגילה נמצא גם בספר אוצר המדרשים של אייזנשטיין. בכמה קהילות עתיקות, כקהילות: תימן, איטליה, פרס ובוכרה, נהגו לקרוא בה בחנוכה, ויש קהילות שברכו על קריאת המגילה בשם ובמלכות. אך לכאורה זהו דבר והיפוכו, כיצד זה מגילה שאינה מכתבי הקודש, מספרי התנ"ך, תיקרא בציבור בימי החנוכה? הפלא הזה עוד מתחזק בהשוואה לפורים: שהרי בפורים קוראים את מגילת אסתר שהיא חלק מכתבי הקודש ומצווה לקרוא בה בימי הפורים. ועוד על פי הנאמר במסכת מגילה, יש למגילת אסתר מעלה נוספת, שכל ספרי הנביאים והכתובים עתידים להתבטל בימות המשיח מלבד מגילת אסתר, שתמשיך להתקיים כחמישה חומשי תורה, שאינם בטלים לעולם. מה שאין כן מגילת אנטיוכוס – שאינה חלק מכתבי הקודש ואין מצווה לקרוא בה בימי החנוכה.

ועוד, מגילת אסתר נקראת על שמה של אסתר המלכה, שמסרה נפשה להצלת עם ישראל מגזרתו של המן הרשע, ואילו מגילת אנטיוכוס המספרת על ניסי חנוכה נקראת על שמו של אותו צורר רשע שביקש להשמיד את עם ישראל, הכיצד?! 

המגילה נכתבה בארמית משום שהאירועים התרחשו בתקופת בית שני והמון העם לא דיברו בלשון הקודש אלא בארמית וכדי שיבינו את המאורעות, המגילה נכתבה בארמית. אחר-כך, רב סעדיה גאון (שחי בין השנים 882-941) תרגמה לערבית והמגילה גם תורגמה לעברית. 

המגילה נמצאת בכל סידורי התפילה העתיקים, כחלק מסדר התפילה בחנוכה. והיא תורגמה גם ללאדינו, לגרמנית וללשונות נוספות, ומצויה בכתבי יד רבים. ישנם נוסחים שונים של המגילה, שכאמור אינה שומרת על הרקע ההיסטורי לאירועי חנוכה.

"שבעת האחים" – "חנה ושבעת בניה"

מעשה הפת בידאדראן (צ"ל "הפת בראדראן" (שבעת האחים)). הסיפור מבוסס על הכתוב בספר מכבים ב' ד', ובמדרש איכה רבה א' ט"ז). והוא שבעה צדיקים גמורים, ז' בנים של מרים בת נחתום, שנשבית היא ושבעה בניה, כמוזכר במדרש איכה רבתי, על פסוק על אלה אני בוכיה. וביוסיפון מוזכר חנה ושבעה בניה: אשר עד הנה היה בכתיבת יד. שחיבר והוציא לאור ה"ה כמו"ה [השם הטוב כבוד מורנו הרב] יוסף בן כמוהר"ר [כבוד מורנו הרב ר'] יצחק נ"ע [נוחו עדן]: 

הסוחרים היהודים באסיה התיכונה – זקיפות קומה יהודית

למרות סיר הלחץ בו חיו היהודים, הרי שהעיסוק המסחרי של רבים מהם הביא לזקיפת קומתם. מיקומם בלב דרך המשי העסיק רבים מהם בהובלת ובהבטחת שיירות בנתיבי המסחר על דרך המשי. היו אלה שיירות גדולות, בנות מאות גמלים, שאובטחו על-ידי מאות פרשים חמושים בכלי נשק וכולם יהודים, שאף אוהל מיוחד וגדול היה להם בו השתמשו בימי השבת ובימי השוק בבית כנסת. הסוחרים ומנהיגי השיירות הבוכארים היטיבו להשתמש בכלי הנשק שלהם בנחישות רבה והגנו על שיירות המסחר, שהובילו סחורות יקרות ערך. בעיתונות התקופה ישנם תיאורים על גבורתם של מובילי שיירות אלה. סיפור מפורסם מספר על סבנו הגדול מולא רפאל פוזיילוב, שהנהיג שיירות מסחר. באחת הפעמים עצרה את שיירתו כנופיית שודדים בראשה עמד השודד המפורסם "דאזי נמאז" (השודד המתפלל), הלה דרש את סחורות השיירה בתמורה לשחרורם של הסוחרים. מולא רפאל לא המתין והחל בניהול קרב יריות עד לסילוקם של השודדים. נראה לי שיוזמה וחופש פעולה כאלה לא היו באותה תקופה בקהילה כלשהי מקהילות ישראל, לבד אולי מהתארגנות אנשי "השומר" באותה עת.

יהודים אלה, שבמשך מאות שנים היו רחוקים מכל מרכז יהודי, שמרו בקנאות ובאדיקות על המסורת ועל זקיפות קומתם היהודית. כל עוד חיו תחת שלטון מוסלמי קנאי השתדלו שלא להתבלט, למרות שסבלו מגזרות ואפליות רבות. חג החנוכה הגביר בקרבם את השאיפה לעצמאות יהודית. לאחר הכיבוש הרוסי (תרכ"ח 1868), שהביא לשיפור במעמדם המשפטי, החלו לחפש נתיבים לשיפור מצבם הכלכלי ובד בבד החלו בעלייה לירושלים משאת נפשם, למרות הדרך הארוכה והמסוכנת אותה נאלצו לעבור. השיפור במצבם הכלכלי הביא לתמורות במצבם הרוחני שהשתפר מאוד. זיקתם הנושנה לירושלים, שהייתה בעבר רק עניין לחלומות, הפכה להיות מופת ודוגמא לכל קהילות ישראל, במיוחד הודות להתיישבות מופתית ואמיצה בירושלים.

ההתיישבות המיוחדת של יהודי בוכרה בירושלים מלמדת על ראייתם הרחבה והלאומית. מנהיגי העולים שאפו להעלות לירושלים את כל אחיהם מאסיה התיכונה ולבנות עבורם בירושלים עיר, תוך שימוש באמצעים כלכליים וחינוכיים.

בתלמוד התורה הגדול, שהקימו בשכונת רחובות, עסקו בחינוך עברי באמצעות מפעל הדפסת הספרים המתורגמים לטג'יקית-יהודית בראשות רבי שמעון חכם וחיזקו בכך בלב בני הקהילות באסיה התיכונה את הקשר למסורת היהודית ולירושלים עיר הקודש. כל זאת, יחד עם הקמת בתי הספר העבריים באסיה התיכונה, בהם לימדו שד"רים ומורים שהגיעו מארץ-ישראל.

הודות לכך, עד למהפכה הבולשביקית (תרע"ח 1917) התחזקו בקהילות יהודי בוכרה באסיה התיכונה היסודות היהודיים והלאומיים, תוך שאיפה רצופה לעלות ולהתיישב בירושלים עיר הקודש והמקדש. המהפכה הבולשביקית, שהביאה חורבן על הקהילות, גרמה לעלייה ולבריחה של אלפי יהודים מאסיה התיכונה לארץ ישראל. המסע ארצה התנהל "בכל הדרכים" מתוך מסירות נפש וגבורה, מסע של אלפי קילומטרים, שאין לו אח ורע בתולדות העליות לארץ ישראל.

מעתה, אותם יזמים, בעלי מפעלים וסוחרים מובילי שיירות באסיה התיכונה שעלו ארצה הפכו כאן לחלוצים ראשונים בהתיישבותם בהקמת שכונות ספר, מושבות ומוסדות ציבור. בעוד שבעבר רדיפת השלטונות באסיה התיכונה הותירה את בני הקהילות חסרי אונים, הרי עתה בעקבות החינוך העברי והאפשרויות לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, פנו רבים מהם אל הלא נודע, דבר שהיה כרוך בסכנת נפשות של ממש. מאידך, גם רובם של אלה שנותרו מאחור באסיה התיכונה תחת עול השלטון הבולשביקי שמרו בקנאות ובמסירות נפש על יהדותם, תוך תקווה לממש את שאיפתם הנושנה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, כפי שאמנם עשו רובם או צאצאיהם. 

חג החנוכה מסמל את ניצחון הרוח והאמונה היהודית יחד עם ניצחונם של מעטים מול רבים. קהילת יהודי בוכרה באסיה התיכונה התמודדה ב-180 השנים האחרונות בשלש צורות שלטון: מוסלמי, צארי-נוצרי ובולשביקי, והצליחה בכח אמונתה היהודית להתגבר בגבורה על מכשולים רבים ולממש ולהגיע אל נקודת האור: לשמור על זהותם היהודית והלאומית, כפי שבאו לידי ביטוי במאורעות ימי החנוכה ובספרי המשוררים, ב"מגילת אנטיוכוס" ו"חנוכה נאמה". נראה לי שאם נאמץ מעט מאותה אמונה ורוח גדולה של אבותינו הרי שייטב לנו.