בשבוע שעבר קיים הקונגרס את כנס הגבאים השנתי. צפיתי בצילומים מהכנס, ובמיוחד בעמוד בו ציינו כמה גבאים מסורים מקהילתנו, מכל רחבי הארץ, להם העניקו הוקרה מיוחדת.

בכיתוב שליד התמונות אפשר היה לקרוא על תרומתם המיוחדת של הגבאים לקהילה. הפעם אני מבקש, ברשותכם, להתעכב לא על הכתובים אלא על התמונות עצמן.

*

לפני כמה חודשים התגלתה פוסטר עתיק תחת הכותרת “והיו עיניך רואות את מוריך” ובו צילומים של רבנים, חזנים וגבאים מהעיר כרמינה (נבואי).

אני מוכרח לומר לכם שזו אחת התמונות שריגשו אותי. רואים בה רבנים, חזנים וגבאים עם הדרת פנים. אפשר לראות ממש במוחש את הקדושה על פניהם, עם זקנים וכובעים לראשם, גלימות וטליתות על כתפיהם.

אשרי הדור בכרמינה שזכה למנהיגים כאלה. כולם יראי ה’, שומרי תורה ומצוות, אנשי ציבור ומסורים לקהילותיהם, שזכו ותמונתם נחקקה לדורות בלוח ההיסטוריה של הקהילה.

*

לא פעם אני משתדל בטורי זה לעורר על שמירת המסורת והגחלת, שלא להתנתק חלילה מהעם היהודי, להיות צמודים היטב לעקרונות היהודיים עליהם שמרו הסבים והסבתות שלנו בקנאות. ובמשפט אחד: שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך.

לפעמים מותר לא רק לעורר אלא גם להחמיא. להסתכל על אלו ששומרים בגאון והם לפיד האש של הקהילה שלנו.

כתבתי על כך לפני שבועיים, אבל אכתוב שוב – לכם, גבאים יקרים, מקבלי ההוקרה וגם אלו שעדיין לא קיבלו אבל יקבלו בעתיד, אני רוצה להקדיש את דבריי השבוע: רואים עליכם שאתם ראויים להיות גבאים וראשי הקהל של עדתנו. אתם לא פחות מאותם הנראים על גבי תמונת ראשי הקהילה בכרמינה.

אדרבה, אחיי הגבאים, אתם זכיתם להיות בדור של שפע. זה לא פחות מאתגר מלחיות בדור של סבל וקושי. יש דיון נוקב מה עדיף, ניסיון העוני או ניסיון העושר?

כאשר נמצאים בגלות, כשהיהודים נרדפים וסובלים, כל הקהילה מאוחדת באופן טבעי סביב בית הכנסת. אבל כיום, בדור השפע, דור הטלפונים החכמים, שכל כך קשה לנתק את האנשים מהמסכים, להביא את הצעירים לבית הכנסת ולאחד אותם סביב ערכי הנצח, זה מאתגר לא פחות.

אשריכם שאתם עושים את זה בהצלחה!

*

יש דיון במדרש מהו הפסוק שהוא “הכלל הגדול” בתורה. תנא אחד אומר “שמע ישראל”, תנא אחר אומר “ואהבת לרעך כמוך”, “רבי שמעון בן פזי אומר את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים”.

נשאלת השאלה מה משמעות הדברים? ומדוע פסוק זה הוא כל כך חשוב לשיטתו?

אלא שאותו תנא רצה להדגיש את חשיבות השגרה. קרבן התמיד היה מוקרב כל יום, בדיוק באותה שעה ובדיוק באותו אופן. כאשר אתה עושה משהו בכל יום לפעמים אתה מגיע למצב שקשה לך להתמיד. הריגוש נעלם. ואם אתה מקפיד בכל זאת, לעשות את הדברים בכל יום מחדש, בשמחה, באכפתיות ובמרץ, זה לגמרי לא מובן מאליו. לכן התורה באה להדגיש לנו את חשיבות השיגרה האפורה, כביכול, שהיא זו שקובעת יותר מכל דבר אחר ויותר מכל הריגושים והחוויות הגבוהות, איך ייראה הבן אדם.

זה המסר שלי השבוע לגבאים היקרים, שפותחים בכל יום מחדש את בית הכנסת, ועושים במשך עשרות בשנים את עבודתם נאמנה. אתם נותנים לנו את התקווה שלנו לדור העתיד של הקהילה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.