מעשה ביהודי שחזר למוטב
עם בואי לאנדיג'אן הפקדתי את מיטלטלי בידי מלצר אחד בבית התה- טשוי-חנא בלעז והלכתי לתור אחר העיר. לשמחתי נזדמן לי בשוק שבמרכז העיר יהודי משלנו, סוחר בעל הדרת פנים עם זקנקן צהוב ועיניים שוחקות. הוא היה בעל חנות של כלי חרסינה, דיבר עברית במבטא ספרדי, יידית ליטאית ואף רוסית רהוטה בפיו. אמרתי לו "שלום עליכם", ברכה המקרבת לבבות יהודים באשר הם שם והחזיר לי "שלום" בנועם חן.
על שאלתו "מאין באת?" סיפרתי לו כי גר וגלמוד אני בעיר זו, הרחק ממולדתי. באתי הנה להמשיך חוק לימודי ולהיכנס לגימנסיה בסמרקנד, שעוד דלתותיה פתוחות אף ליהודים, דבר הנמנע מיהודי ברוסיה האירופית. שאלני הסוחר: "ואם תאמר מה נאכל?" אמרתי לו, שאני מבקש למצוא פרנסתי במתן שיעורים בשפה הרוסית, כי שמעתי שיהודי אנדיג'אן שמוצאם מבוכרה מחפשים מורים לילדיהם בשפה הרוסית. השיב לי הסוחר: "אם כן, אל דאגה, אני אהיה לעזר כנגדך, כי חנני השם יתברך בבנים ובנות, וברצוני להקנותם את השפה הרוסית, שמהלכים לה באסיה המרכזית כולה מזמן שהרוסים כבשוה. בוא איתי לביתי. בטוחני שהרעיה שלי "אם הבנים שמחה", שבליטא מוצאה, תשים עיניה עליך לטובה ותדאג למחסורך.
העתקתי את מזוודתי מבית-התה למעונו של סוחר החרסינה, שנתברך בדירה נאה ואישה נאה, בת דוברובנה שבליטא, ובחיים טובים. בעלת הבית הייתה באמת אם הבנים שמחה, בת טובים מגזע רבנים מפורסמים, אשת חיל ומשכלת, שידעה חמש לשונות על בוריין. ובתוכן השפה הטג'יקית, לשונם המדוברת של היהודים, שהגיעו לאנדיג'אן מבוכרה. ידיעת השפה היומיומית, שרכשה מתוך שקידה וחריצות, פתחה בשבילה את הטרקלינים המפוארים של היהודים הבוכרים האמידים שהיו לה לעזר במפעליה לטובת הכלל. שתי השכבות של האוכלוסייה היהודית, העשירה והענייה, נזקקו להדרכתה בענייני שמירת הבריאות.
אחרי שנתמניתי למורה בביתה, המליצה אישה מופלאה זו עליי בין היהודים הבוכרים האמידים להפקידני על ההוראה לילדיהם ולהכינם לגימנסיה העירונית.
הלכתי מחיל אל חיל, מיום ליום רבו תלמידיי, התפרנסתי בכבוד וברווחה ולא ידעתי מחסור.
הרצתי מכתבים לאחי יעקב בסמרה, סיפרתי לו על הארץ וחמודותיה וביקשתי ממנו שלא יתמהמה ויבוא לאנדיג'אן בהקדם האפשרי. שיגרתי לו את הממון הדרוש להוצאות הדרך ואחרי שבועיים בא יעקב אלי במחלקה הראשונה, מעשה "בן מלך" כפי שהבטחתי לו.
אשר לאיש חסדי הוא היה בן "נישואי תערובת", אמו אשכנזית יהודייה מליטא ואביו יהודי בוכרי, בעל בעמיו ועשיר מופלג. כשגדל הבן שלחוהו הוריו למוסקבה להשתלם בלימודים, כדי שיכנס לאוניברסיטה. ברם, תחת ללמוד בחר לו חיי תענוגות, עד שהגיעו לאוזני הוריו שמועות לא טובות על בנם שסטה מדרך הישר וחי חיי הוללות. אמו שמחב"ד מוצאה נסעה אל הרבי מלובביץ' להתייעץ עמו כיצד להחזיר את בנה ל"מוטב". עצתו של הרבי הייתה להביאו אליו ולמסרו להשגחתו. וכך עשתה. הבן הובא לחצרו של הרבי מלובביץ'. תחת ההשגחה של האדמו"ר נהפך עליו ליבו לטובה. הוא נעשה חסיד מובהק ואדוק בשיטה החב"דית. לימים נשא את בתו היפה של הרב מדוברובנה ושב איתה לבית הוריו באנדיג'אן. האב פתח בשבילו חנות של כלי חרסינה. הוא לא היה סוחר חרוץ ועיקר עיסוקו בתפילה ובתלמוד תורה. בחנותו היה יושב וקורא פרקי תהילים בנענועי גוף כדרך החסידים שעל ברכיהם גדל.
הנשים המוסלמיות היו באות לחנותו רעולות בצעיפים ארוכים והיו "לוקחות במשיכה" כלים שונים ומחביאות אותם תחת הצעיף. הסוחר האדוק, שמתוך דביקותו לא היה מסתכל בנשים, אפילו כשפניהן רעולות וכולו שקוע בספר התהילים, דיבר אליהן בשפת רמזים, לא חש בהפסד שגרמו לו הנשים "הלוקחות במשיכה" אלא לאחר המעשה. מסחרו ירד פלאים ואיבד את כל ממונו. אלמלא אחיו האמידים שחשו לעזרתו וחילצוהו מן המיצר היה מצבו בכי רע. סוף סוף התאושש, קנה דעת וניסיון ונעשה לאחד הסוחרים הגדולים בפרגאנה.
פרגאנה
פרגאנה מהווה פרשה מיוחדת בחיי.
איזור זה, שהיה חלק ממדינת תורכסטאן, שוכן על יד נחל אראל ועיר בירתו היא טשקנט. בעיר אנדיג'אן הכשרנו את עצמנו, אחי יעקב ואני, בהוראת השפה הרוסית. הקמנו בית ספר, אליו השכימו והעריבו ילדי היהודים הבוכרים, הצמאים לרכוש להם ידיעות בשפה הרוסית. השפה המדוברת של היהודים בבית ובשוק הייתה טג'יקית, אך בבתי הספר הממשלתיים שלטה השפה הרוסית.
באנדיג'אן התגוררו האחים פוזננסקי, אדירי התעשייה למעשי ארג. האחים האלה הצטיינו בפיקחותם ובמרצם. מיד עם הופעתם בתורכסטאן הקימו בתי חרושת של כותנה, בהם עבדו במשכורת טובה אזרחי הארץ, שרובם ככולם היו מבני הדת האסלאמית.
יעקב, אחי הגדול, משכיל ונבון, מקובל ואהוב על הבריות. בלכתו ברחובות או ברכבו על סוס דוהר, היה סמל ההדר.
ממעט היה בדיבור ומרבה בעבודה, בבחינת: "איש חרוץ ומהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב". בפגישה עם האחים פוזננסקי, הזמינו את אחי יעקב לביתם, מאז והלאה נקשרה ידידות בין יעקב ובית פוזננסקי. סוחרי הכותנה מצאוהו מוכשר לשמש מזכיר בבית מסחרם. הם הציעו לו לעזוב את ההוראה ולשמש מנהל חשבונות במשרדם. אחי התייעץ עמי בעניין, אולם קשה היה בשבילי כקריעת ים סוף לשחרר את אחי לגמרי מההוראה ולהטיל רק על עצמי את הנהלת בית הספר. הואיל ומורים רוסים אשר לימדו את השפה הרוסית היו יקרי המציאות בארץ רחוקה זו, יעצתי לאחי לחלק את יומו חציו להוראה וחציו לבית מסחרם של האחים פוזננסקי והוא הסכים. בדרך זו ניצל בית הספר שלנו מ'כליה'. בינתיים למד אחי את תעשיית הכותנה על בוריה.
יום אחד אמר לי אחי: "מתי נעשה לביתנו"? ובכדי להוציאני מכלל טעות שמא סבור אני שהוא מתכוון להקמת משפחה כדת משה וישראל, הוסיף והסביר: "אנו צריכים להזמין את אחינו, שאול ופסח, כדי שגם הם ייצאו מן המצוקה למרחב. תורכסטאן שנתפרסמה במרחבי העולם כ"אסם הלחם" מבטיחה לכולנו עתיד טוב". דברי אחי ישרו בעיני. הרצנו דמי נסיעה לשני אחינו והפצרנו בהם לבוא אלינו בהקדם האפשרי, כדי שנקיים שבת אחים גם יחד.
עם בואם של אחינו שאול ופסח, עלה בדעתנו לכונן בית מסחר של כותנה משלנו. אחרי עיון ודיון רב בדבר, פתחנו מחסן של כותנה בכפר סמוך לעיר אנדיג'אן. יעקב שימש לפי שעה גם רואה חשבון במשרד הפוזננסקים, אני המשכתי ללמד את ילדי העברים הבוכריים. שאול ופסח עבדו במחסן הכפרי.
החיים בכפר זרמו לאיטם. האקלים היה קשה. בעונת הגשמים חדר הקור לבית, והרטיבות לתוך העצמות וגרמו לקדחת (חום) – מחלה לא מסוכנת אך קשה.
ראשית מסחרנו הייתה מצער. לא הלכנו בגדולות, היינו חרוצים ורכשנו דעת ובקיאות בתנאי המקום ובטבע התושבים, רובם מוסלמים. צריכים היינו לקנות את לב האיכרים. להוכיח להם את יושרנו המסחרי. עשינו חיל ועסקנו שיגשג. היכנו שורשים ועסקנו גם בענפי מסחר אחרים מלבד הכותנה.