ספרו של שניאור זלמן אש, 'דרך חיי' (הוצאת מסדה, רמת- גן 1969), מגולל את תולדות חייו של המחבר, יליד עיירה ברוסיה. בן למשפחה של אוהבי תורה ומוקירי מסורת שמשחר ילדותו פיעמה בו השאיפה לעשייה ולימוד. אביו נולד בליאדי, ערש תנועת חב"ד ולאחר נישואיו עבר האב לעיר הולדת רעייתו, אולם לא שינה במאומה את אורח חייו החב"די.
שניאור זלמן למד כמו חבריו בעיירה, ב"חדר". מהוריו ינק יהדות וציונות, בית המשפחה היה פתוח להוגי הרעיון הציוני ובהשפעתם התוודע לספרי הרצל, נורדאו ואחרים שהלהיבו את רוחו.
עוד בהיותו נער נדד ברחבי רוסיה. בנסיעתו הגיע ליקטרינוסלב, שם חזה בפוגרום קשה בו נרצחו כ-70 יהודים ורבים אחרים נאסרו והוגלו לסיביר ועקבותיהם אבדו. כך למד על בשרו את קריאת הצאר ניקולאי השני שאמר: "הכו ביהודים, הצילו את רוסיה אמנו".
מגיל צעיר ביקש שניאור זלמן ללמוד ולהשלים את בחינות הבגרות, אולם דבר זה נמנע מן היהודים בגזרת השלטונות. עובדה זו העכירה את רוחו והוא תר אחר מקום בו יוכל להשלים את שאיפתו זו. בנדודיו הגיע לעיר סמרה הנמצאת על גדות הוולגה, אולם גם שם לא מצא את מקומו ובסופו של דבר החליט לצאת למרחבי אסיה התיכונה.
בספר מספר המחבר על נסיעתו ברכבת לאסיה התיכונה ועל שאירע עמו בערי בוכרה. הסיפור מרתק. ושזור בו מידע היסטורי רב ערך על התקופה ועל אודות יהודי בוכרה.
הנסיעה ברכבת ארכה כשבועיים והייתה מייגעת מאוד. בסוף הנסיעה הגיעו הנוסעים לטשקנט, שם נודע לו שיהודי בוכרה המתגוררים באנדיג'אן מבקשים מורים לילדיהם ללמדם את השפה הרוסית.
באנדיג'אן נפגש שניאור זלמן עם יהודי בוכרי, סוחר, הנשוי לאשה אשכנזייה שמוצאה מליטא ובת למשפחת תלמידי חכמים, שעושה חייל בקרב בנות הקהילה היהודית במקום, בינתיים נודע שמו של שניאור זלמן בקרב עשירי הקהילה הבוכרית במקום, ואלו ביקשו ממנו ללמד את ילדיהם את הלשון הרוסית, ובסופו של דבר הקימו שניאור ואחיו בית ספר לרוסית.
מדבריו עולה שעשירי יהודי בוכרה שאפו שבניהם ירכשו השכלה במוסדות החינוך הממשלתיים.
שניאור מספר על יהודי בוכרה, על אודות הקהילות החדשות של היהודים הבוכרים שנוסדו במרחב בעקבות ידם הקשה של האמירים בבוכרה ושהתפתחו לאחר הכיבוש הרוסי ועל אודות מעמדם המיוחד של הסוחרים והתעשיינים היהודים-בוכרים בחבל טורקיסטן בקרב השלטון הצארי שמאד העריך את חריצותם ואת השפעתם על כלכלתה של רוסיה כולה. על מנהגי היהודים, על אהבתם לציון ועלייתם לרגל לירושלים.
שניאור זלמן מספר על ראשית ההגירה של יהודים אשכנזים לאזור, מדוע הגיעו למקום וכיצד קבעו את מקומם בו. מסיפורו נודע לנו על אחת החברות הגדולות לניכוי כותנה, חברה שהייתה בבעלות יהודים אשכנזים, שדאגה להביא למקום יהודים נוספים ולדאוג לזכויותיהם, ועל הקשרים בין הקהילות.
שניאור מספר גם על עסקי הכותנה של אחיו ושלו, ובאיזה אופן הצליחו אחיו לפתח את העסק המשפחתי הקטן ולהפכו לעסק גדול בעל מוניטין.
בסמרקנד הצליח שניאור זלמן להגשים את שאיפת ילדותו והשלים את בחינות הבגרות. הידיעה שבסמרקנד ניתן להשלים את הבחינות, מה שלא ניתן היה ברוסיה, הביאה לעיר יהודים אשכנזים רבים. וכך הייתה סמרקנד לעיר ששמשו בה מזרח ומערב יחדיו: יהודים בוכרים ואשכנזים, נכרים מקומיים ורוסים, עיר ישנה ועיר חדשה.
בשנת תרע"ב (1912) לערך שב שניאור זלמן לעיר הולדתו מחמת מחלתה של אמו. אחר-כך התגייס לצבא הרוסי, ושימש מורה לרוסית בעיר סמרה לילדי קצינים רוסים, כאשר אחיו המשיכו לנהל את עסק הכותנה המשפחתי באנדיג'אן.
עם הידיעות על החשש מפרוץ מלחמה בין גרמניה לרוסיה, שניאור זלמן, בעצת ידידו קצין רוסי, ברח מהצבא, הגיע לגרמניה וממנה המשיך את מסכת נדודיו לאנגליה, לאוסטרליה ובסופו של דבר השתקע בארצות הברית, בה עשה חיל. אך גם בהגיעו לביסוס חומרי לא עזבוהו כיסופי הנעורים לעניינים שברוח, ובהיותו מעורב לרגל עסקיו עם הבריות מעולם המעשה חמד גם את קרבתם של אנשי הרוח והיה מצוי גם במחיצתם של תלמידי חכמים וסופרים.
וזהו סיפורו של שניאור זלמן:
מעבר להרי חושך
משחר ילדותי קסמה לי אסיה המרכזית והוליכה את דמיוני בשבי. אגדות רבות על ארץ פלאים זו סופרו לי בפי סבתא בלשון זו:
"לפני ימים ושנים, חי בה גיבור אדיר כנמרוד בשעתו, אביר זה היה רוכב על סוס קל כנפיים. הוא הגביה עוף מעל לרכסי הרים הממריאים לשחקים, ותוך כדי טיסה הגיע גיבור אדיר זה לסמבטיון הסוער והרוגז כל ששת ימי המעשה, אך ביום שבת-קודש הוא נח מזעפו".
אגדותיה של סבתא ואלה שבאו אליי מספרי הגיאוגרפיה, והם סיפורי-מסעות שונים עוררי בי תשוקות שונות ומשונות. התקווה שעשתני כי כשאגדל אלך גם אני לתור בארץ-פלאים זו.
פעם אחת, אחרי סעודת הערב, גיליתי ליעקב אחי, הגדול ממני בחמש שנים, את תכניתי להעתיק מושבי מסמרה (הנמצאת על גדות הוולגה במחוז אסטרחן) לטשקנט, שיצא לה מוניטין בעולם כ"אסם הלחם". נדהם עמד אחי לשמע דברי, פניו החווירו. תגובתו לא הפתיעה אותי. היטב הכרתי את אופיו הרך, הטוב והמטיב. רחוק היה מכל ההרפתקנות.
הייתכן, שח אחי כמתרעם, לעזוב את סמרה? להשאירני בודד בעיר זרה זו ואני עודני גר בה? הרי כפוי טובה אתה לאיש חסדך, שלך ושלי, למשפחת קונין שקיבלה אותך כבן ממש, העמידוך על רגליך וסעדוך בימי מחלה ורעב וגם איתי גמלו חסד בעבורך! כלום כל זה קל בעיניך? ועוד, מה תעשה שם באסיה הרחוקה והיא כמעט מעבר להרי החושך? חדל לך אחי מחלום הבל זה. לנסיעה הרחוקה דרוש ממון רב ולך אין פרוטה לפרוטה.
האזנתי יפה לדברי אחי. ראיתי אהבתו וחרדתו לי, וכמעט שהרהרתי חרטה. ידעתי, שקשה תהא הפרידה ממנו ומהקונינים מיטיבינו. ברם, לאחר שעיינתי בדבר אמרתי: "ידעתי גם ידעתי את מחסורי ודלותי, אך לדלפון כמוני אין הכרח לנסוע במחלקה השלישית של הרכבת. די במחלקה הרביעית הנקראת "מרכבתו של מאקסים גורקי", המיועדת לעניים ומתנהלת לאיטה. השם יהיה בעזרי ומקווה אני שלא יאונה לי כל רע. הריני להרגיע את רוחך, אחי היקר, וכשאגיע למחוז חפצי ולמקום חלומותיי בשלום ויאיר מזלי, אשלח לך כסף ותבוא אליי כ"בן מלך" במחלקה הראשונה. כי מי יודע מה ילד יום?
אולי יקרה לי ולך כמקרהו של יוסף הצדיק בבחינת: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". אולי אחר שנראה בטוב הארץ, נוכל להועיל גם לאחינו ואחותנו היחידה, לחלץ גם אותה מכור העוני של אמצ'יסלב ולהביאם אל ארץ זו העשירה במזונות, כותנה, עורות וכיוצא בהם". סוף סוף ניאות אחי יעקב והסכים לעזור לי בביצוע תכניתי, ועל כולם להיות לי למליץ יושר לפני משפחת קונין.
בוקר לא עבות אחד השכמנו יעקב ואני עם עלות השחר, אמרתי שלום לבית קונין היקר. הודיתי להם על כל הטוב שעשו עמדי ועם אחי יעקב. הסברתי להם שהחלטתי לצאת מן העיר סאמרה מפני השמועה הרעה שקלטו אוזניי: דלתות הגימנסיה עלולות להיסגר על מסגר – דבר שימנע ממני הגשמת חלומותי לעמוד בבחינות ולקבל תעודת בגרות, שאליה התפללתי כל ימי ילדותי ונעורי.
קשה הייתה עלי הפרידה מבית קונין, במיוחד משמואל קונין, איש חמודות והמלאך הגואל שלי, אשר במחיצתו מצאתי מנוחה ושמחה. ימי ההוראה שלו והשעות שביליתי בחברתו חרותים יהיו בזיכרוני, כל עוד הנשמה בקרבי.
בוקר אחד, עם הנץ החמה, קמנו, אחי יעקב ואני לקול קריאת השכווי. ארזנו את מיטלטלי ושמנו פעמינו לתחנת הרכבת, בה עמד הקטר, שפניו פני חיה, מועדות לאסיה התיכונה.
הקרון, שלתוכו נכנסתי בפרידתי מאחי, היה מלא אנשים, נשים וטף. באמצע הקרון אח בוערת ומסביב לה השתטחו פרקדן על הרצפה איכרים בהמון. ריח חריף של עיטרן, זיעה, קותלי חזיר ועשן ומקטרות "מאכורקה" מילא את חלל הקרון עד מחנק. הנשים, שהצטופפו אף הן ליד האח חלצו שד לעולליהן טיפוחיהן מתוך צעקות וקללות. הן גם הפעילו את ידיהן העסקניות והעניקו ביד רחבה לילדיהן המאוחזים בסינוריהן מנות יפות, להללו סטירות לחי ולהללו נשיקות שפתיים. הדלות המנוולת של הנוסעים ביצבצה מתוך מיטלטליהם העלובים. המצב הכלכלי בכפרים הסמוכים לסמרה היה רע ומר. כל עדת הדלפונים הזאת היגרה לאסיה המרכזית, להשיג לחם לפי הטף.
המחזה ברכבת שנתגלה לעיניי הבהילני ומחשבה מדאיגה ניקרה במוחי: שמא צדק אחי יעקב כשייעץ לי לא להיחפז ולשקול את הדבר יפה, בישוב הדעת, אם כדאי לי לצאת מסמרה, לנוע ולנוד אל ארץ לא ידועה. ברם, הייתי צריך להשלים עם גורלי, להסתגל לתלאות הדרך הרחוקה, ולצפות לנס. אולי מן השמים יבוא עזרי.
זכות השפה הרוסית, שידעתיה על בוריה, עמדה לי. התוודעתי לאחדים מן הנוסעים והם נהגו בי אהדה וידידות. בטוח אני שאילו חשדו בי האיכרים שהנני נער יהודי, ספק אם הייתי מגיע למחוז חפצי שלם בגופי, או יוצא חי מתחת ידיהם.
חשכת הלילה אפפה את הקרון. הנוסעים שעייפו מן הטלטולים הרבים נרדמו סרוחים על מיטלטליהם המעטים. הרכבת התנהלה לאיטה. מפאת הנשימה הכבדה של הקטר ונחרתם הבלתי פוסקת של הישנים נדדה שנתי. ברכבת עשיתי שבועיים. הימים המשמימים ההם היו בעיני כשנים. אחרי טילטולים ונדודים מרובים בימים ובלילות הגענו לטשקנט. שם נודע לי, שיהודי בוכרה המתגוררים באנדיג'אן מבקשים מורים לילדיהם ללמדם את השפה הרוסית. באין ברירה ובאין לי כל סיכוי אחר, "שינסתי את מתניי" ושמתי פעמים לאנדיג'אן.
