#הילדות בשכונת שפירא, פטירת אביו בהיותו בגיל מצוות וההתגייסות במלחמת יום הכיפורים. הפיוט שגורם לדמעות לזלוג מעצמן גם אחרי עשרות שנים והטרגדיה שפקדה את המשפחה כאשר בנו נפטר. החזן והפייטן אלי בלכיוב מתאר בראיון אישי אירועים שעיצבו את גוון קולו הייחודי ולמה למרות הכל הוא בוחר בשירי זמרה | בר דוד

כאשר אלי בלכיוב נעמד מול התיבה בבית הכנסת 'בבא תמא' בירושלים בהיותו בן עשר, כל הקהל נותר המום לנוכח ילד הפלא עם הקול המיוחד "דוד שלי היה מתפלל שם, הגבאי שלום באי בביוף נתן לי הזדמנות והעלה אותי לתיבה". נזכר בלכיוב, "עם ג'ומה ועל שרפרף עליתי והתחלתי לזמר את מנגינות התפילה, לא היה לי אפילו בר מצווה, חזרת הש"צ והקדושה נאמרה ע"י החזן בן ציון בן דוד אמינוב, מחזניה הגדולים של ירושלים".

נוף ילדות

"כיליד הארץ נוף ילדותי היה שכונת שפירא ושכונת פלורנטין, צבר לכל דבר. ינקתי מאבי המנוח את כל הניגונים הייחודים לקהילה הבוכרית, השירים והפיוטים היו שגורים בפי. למדתי את השירה ודקלמתי אותה מבלי שידעתי את השפה הבוכרית כלל. בצעירותי הייתי קורא בבית כנסת את פרשת השבוע. התפללנו אז בבית הכנסת היכל מיכאל גבאי בשכונה. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום, אווירה מיוחדת של שבת, לבוש מסורתי צבעוני וססגוני. הקהילה עמדה על תילה בשיא תפארתה. יחד עם מר אלי אמינוב ז"ל לימים חבר מועצת העיר היינו קוראים בתורה ומחלקים בינינו את העליות. מספר חודשים אחרי בר המצווה, אבא נפטר, למדתי בבית הספר עמל בן זקונים ומעלי חמש אחיות נוספות. עול המשפחה אילץ אותי לנטוש את ספסל הלימודים ולצאת לעבוד. הדמות של אבא הייתה משמעותית מאוד עבורי, הוא עבד במפעל אריגה ברמת גן ויחד עם אמא שהייתה עקרת בית הקימו משפחה חמה מאוד, מעולם לא שמעתי מהוריי תלונה כלפי מצבם בארץ ישראל, בשבילם זו הייתה זכות להגשים את אשר חלמו מאות שנים, ארץ ישראל. בגיל 58 אבא נפטר מדום לב ואני נותרתי עם המנגינות ואופן הגיית המילים. הוא הקפיד מאוד להתעניין על המסגרות התורניות בהן למדנו, תמיד היה בקיא מי הם החברים שאיתם אני מסתובב. מגיל צעיר מאוד ינקתי באמצעות הדרכתו את הזוהר, ושירה בוכרית אותנטית של שאש מאקם".

תקופת הרצה

"לקראת גיל חמש עשרה ביקש ממני מר יאשה קלנטרוב, אז ראש הקהילה הבוכרית לעבור לבית הכנסת הדר קודש בשכונת פלורנטין, בתקופה הזו התחלתי לצבור ניסיון ולהתפרסם כחזן. באותה השנה ראש עיריית ירושלים מר מרדכי איש שלום הזמין אותי להופיע בערב הוקרה לעדה הבוכרית".

"את הניסיון והתרגול צברתי באזכרות המשפחתיות, שסבי נפטר ערכנו מניין לעילוי נשמתו בביתנו. כל שבוע, היו מתכנסים בחצר ביתנו השכנים והמשפחה, הייתי קורא את הזוהר ולצידי אבי ד"ל עוקב בדריכות. בשכונת הסמוכה חלל מלחמת השחרור, שלום אברמוף ז"ל. אביו היה עורך אזכרות לעילוי נשמתו בהשתתפות רבנים ואישיים חשובים. באזכרה השנתית ביקש האב השכול מאבי שאגיע על מנת לשיר פיוט קינתי, אמא הסתייגה בטענה כי עוד אני מצוי בלימודים, אך אבא ביקש ממני ללכת לשם ולגעת באמצעות המילים והמנגינה בלב של אבי המשפחה".

מלחמת יום הכיפורים

"זמן שהגיע מועד גיוסי לצה"ל, לא עלה בדעתי לבקש הקלות בעקבות היותי בן יחיד ויתום מאב. ברוח אהבת הארץ וערכי המולדת התגייסתי לחיל רגלים. בצבא סיפחו אותי כל פעם לתפקידים שונים ומגוונים, תקופה בגדוד הזה, מספר חודשים במפקדה, כך עד מועד שחרורי מצה"ל. לאחר השחרור המשכתי לחזן בבתי תפילה ולכל מקום שהזמינו הייתי מגיע, לעיתים שמחה לעיתים עצב. יוסף בן ישראל היה שדרן רדיו בקול ישראל ומייסד פסטיבל מזמור לדוד, לשירי עדות המזרח. לצורך אירוע ברית ידידות ישראל וצרפת הוא הזמין אותי להופיע מול 1500 אורחים בפריז, לצד הופעות מעדות נוספות הופענו אני ולהקתי, להקה ייעודית שנוסדה לצורך סיבוב ההופעות בצרפת. הקהל לא נותר אדיש ודרש הדרן מהצוות הבוכרי שהקסים במנגינותיו.

בשנת 1973 הוזמנתי על ידי נשיא הקהילה הבוכרית בניו יורק, מר חנן בנימיני לשמש שחזן חגי תשרי. לקראת הנעילה, התפילה שחותמת את יום הכיפורים. החלו לרוץ שמועות על מלחמה שפרצה בארץ ובהפתעה גמורה. אנשי הקהילה היו המומים לנוכח הידיעות על התקדמות צבאות האויב. ניגשתי לנשיא הקהילה וביקשתי ממנו להפר את החוזה, אמנם אני אמור להישאר בניו יורק עד אחרי שמחת תורה, אך החלטתי בידיעה שעליי לשוב ארצה ולהתגייס למאמץ הצבאי. כבר בנמל התעופה גייסו אותי, ביקשתי לקחת את המזוודות הבייתה ולאחר שראיתי את אימי יצאתי לכיוון הבסיס. בין מגוון התפקידים ברוח חוסר הוודאות ששרר במדינה, שימשתי במפקדת שירותי דת וקדישא צבאי, כלומר לקבל את החיילים שלא שבו מהקרב. אווירה עכורה מאוד, מתח וחוסר בהירות. אך מי שנכח באירועים אלו ראה את יד השם ששמרה על העם הזה".

וּמַה אֲנִי וּמַה חַיָּי וּמַה כּחִי וְעָצְמָתִי

"במהלך השנים העמדתי חזנים רבים בנוסח האותנטי של יהדות בוכרה, הקונגרס אף תמך בפרויקט שבו לימדתי צעירים רבים חזנות ובמשך חמש שנים שימשתי בעיסוק זה בישיבת שערי ציון בבני ברק. הרבה מאוד מהחזנים הבוכריים כיום הם ממשיכת המסורת ומחזיקי נס הדגל. הישיבה השכילה להבין את הפוטנציאל לשימור המורשת כנכס, בדרך כלל ישיבות תורניות לא מקדישות זמן לחזנות אלא עוסקות בלימוד. אך שימור קניין זה נקנה באמצעות ליווי אישי ע"י שיעור ייעודי. כל פיוט כל מנגינה מרגשת אותי, מעוררת בי חיות ונשמה. ביום כיפור כאשר מחזנים את הפיוט של ר' אברהם אבן עזרא, לך אלי תשוקתי. הדמעות זולגות מעצמן במילים מה אני ומה חיי, כל שנה מחדש כאילו אני קורא את הפיוט בפעם הראשונה".

עילוי שנלקח

"לפני 15 שנים נפטר בני האמצעי, שי. הוא היה עילוי גדול מאוד, חזן בחסד ותלמיד שקדן בתלמוד התורה. בגיל 17 ובאופן מפתיע מצאו בעקבות כאבים חוזרים ונשנים, בעיה רפואית המצריכה טיפול. התייעצנו עם מספר רופאים בהנחיית הרב פירר. כתוצאה מרשלנות רפואית הניתוח לא צלח, שי השתתק ונתמך סיעודית בביתנו במשך עשר שנים, כתוצאה מהניתוח החלו אף סיבוכים נוספים שהקשו על נשימתו ובגיל 27 בני נפטר. היה לו כישרון רב, הטרגדיה שפקדה את המשפחה הייתה עוצמתית מאוד. לאחר פטירתו , כלי הנגינה שאיתם הייתי מנגן, הטאר והרבאב נותרו עזובים, נלקח ממני הרצון לנגן בהם עוד, בני נלקח ממני ועימו גם התשוקה לנגינה. אנחנו יכולים לעמוד בסוד השם?"

אזכרה

בעבר האזכרות היו מצומצמות בקרב בני המשפחה, היו עורכים את הסעודה בבית או בחצר. תחילה בני המשפחה היו לומדים משניות וקוראים זוהר בניגון מסורתי. לאחר תפילת הערבית ובמהלך הסעודה היה הרב הבכיר מבין הנוכחים נושא דברי תורה לעילוי נשמת הנפטר. אני זוכר שאבי המנוח היה צם באותו היום. מה שקורה היום זה כבר צעד אחד קדימה, מצד אחד זה דבר גדול מאוד שמבטא שמירת מסורת בזכות האירועים האלו. אך צריך לראות שהאזכרה מקדשת את מטרתה ולא מאוסה בקרב האורחים, בזמנו בירושלים היו הרבה עניים, הרבנים היו מבקשים להרחיב את המעגל שיוכלו לבוא עניי העיר ולסעוד במהלך האזכרה, אבל יש הבדל בין אזכרה לעילוי נשמת המנוח למפגש חברים, באזכרות שאני מעביר אני פותח את דבריי באלו המילים על מנת להדגיש לצורך מה התכנסנו.

בלכיוב

"בלכיוב, שם המשפחה הוא ברוך, כסוחר הסבא הגדול היה נאלץ לעבור בין ערי בוכרה והעיר בלך, כיום באפגניסטן. הדרכים אינם היו סימפטיות כל כך . לעיתים העובר בדרכים אלו היה נשדד במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב היה מוצא את מותו, אבי המנוח והסבא רבא היו חמש שנים בעיר בלך כאשר חזרו לשלום, קראו להם חאג'י באלך, ככה נשאר שם המשפחה בלכיוב".

Leave a Reply

Your email address will not be published.