” הקורונה הכריחה אותנו להכיר בערכו של הרגע הנוכחי, ולא רק לחלום, אלא גם לזהות הזדמנויות, לדחוף קדימה ולבצע. היא ניערה אותנו מהיומיום הכפוף והנכנע והכריחה אותנו להסתכל על עצמנו עמוק בעיניים. ידוע שמצבים קיצוניים עוזרים לזקק דברים ולהבין את המהות שלהם, וכך גם כאן, אם רק נהיה פתוחים לראות.”

חלומות. מה לא נאמר עליהם? כל משפט חכמה שני על החיים מדבר על הגשמת חלומות, על זה שאם רוצים מספיק חזק אז הכל אפשרי, על כך שאם אפשר לדמיין את זה אפשר לעשות את זה… אבל מה קורה באמצע? כמה אנשים באמת מגשימים את החלומות והשאיפות שלהם וכמה מהם חיים חיי פשרה ואילוצים? ומה קורה כשהמציאות מנחיתה עלינו מכות שמזעזעות את החיים?

***

כשהייתי ילדה הייתי תולעת ספרים, ממש זוללת סיפורים ברעבתנות, באופן שאני מרגישה שנולדתי יודעת קרוא וכתוב. בגיל צעיר מאוד כבר קראתי אינספור פעמים את כל ספריהן של אסתר שטרייט וורצל, דבורה עומר וגלילה רון פדר-עמית, שסיפרו לי על העפלה, תקומה ובניית המדינה. אי שם בתחילת שנות ה-2000, ועוד לפני שהייתי בת 12, כבר כתבתי את הספר הראשון שלי- ספר קטן עם כריכת קאפה לבנה, שסיפר על ילדה קטנה שחגגה בת מצווה על אוניית מעפילים.

היה ברור לי כשמש לאורך כל הזמן: יום אחד אהיה סופרת מפורסמת. יום אחד העולם יקרא את המילים שלי והן יחוללו בלב קוראיי את מה שהמילים של ג׳יין אוסטין או טולסטוי עשו בליבי (שאיפה גדולה, אני יודעת). חלמתי להיות סופרת ואשת תקשורת, לשדר ברדיו ולכתוב טורים בעיתונים (הי!), אבל אז הגיעו החיים וזרקו אותי לכיוונים אחרים לגמרי. הייתי זקוקה לכסף, ועבדתי בשבילו ולמענו, ואת חלומותיי גנזתי עמוק בתוך המגירה, יחד עם טיוטות של ספריי. למדתי להתייאש מהחלומות שלי ולעבוד בשביל לשרוד.

***

הרבה מאוד זמן הרגשתי קורבן של נסיבות חיי. הרגשתי שיש הרבה מאוד אשמים בכך שנאלצתי לסטות מהמסלול שאותו תכננתי לעצמי וחלמתי להגשים. שאני לא מוצאת את הפתח שדרכו אוכל להתחיל לצעוד. לאחר שילדתי את בתי וכל מסלול חיי התהפך, קיבלתי גם הזדמנות יקרה מפז: לעשות אתחול למערכת שלי, ולגלות את עצמי ואת היכולות שלי מחדש. בתוך כל הגילוי הזה, נפרדתי בליבי מחלומות ישנים, ועם כל הקושי שבדבר, קיבלתי הזדמנות נפלאה לרקום חלומות חדשים ומרגשים לא פחות.

כשהגיעה הקורונה, הרעידה את אמות הסיפים של העולם שלנו ושלחה רבים אל מעמקי הדיכאון וחוסר הוודאות, היא נתנה לנו עם זאת מתנה חשובה מאוד: היא הכריחה אותנו להכיר בערכו של הרגע הנוכחי, ולא רק לחלום, אלא גם לזהות הזדמנויות, לדחוף קדימה ולבצע. היא ניערה אותנו מהיומיום הכפוף והנכנע והכריחה אותנו להסתכל על עצמנו עמוק בעיניים. ידוע שמצבים קיצוניים עוזרים לזקק דברים ולהבין את המהות שלהם, וכך גם כאן, אם רק נהיה פתוחים לראות.

***

עכשיו אנחנו מתחילים שנה אזרחית חדשה. יש משהו רענן בשנה חדשה, משהו אופטימי שאומר לנו: השנה הישנה תמה ולוקחת עמה את כל רעותיה, ושנה חדשה ומלאת הזדמנויות והפתעות בפתח, מבשרת לנו טובות. אבל אם לומר את האמת, כל שנה נותנת בידינו בחירות: יש אפשרות לשרוד, ויש אפשרות לחיות. יש אפשרות להיות קורבן של המציאות ויש אפשרות להיות הטורף שלה. יש אפשרות לאכול כדי להשתיק את הבטן הרעבה, ויש אפשרות לטעום, להרגיש את המרקם והטעמים ממלאים את הפה, להיות מופתעים, ליהנות ולרצות עוד.

בקורונה חווינו אובדן של מציאות מסוימת, ולידה מחדש לתוך מציאות חדשה שנכפתה עלינו. אבל חשוב מאוד שגם במציאות הזו, שלא בחרנו להיות בה ולא תכננו אותה, שלא נהיה קורבן של החלומות שנטרפו, של ההזדמנויות שהוחמצו.

בשנה הזאת אל תשרדו. השנה תפתחו את ראשכם לשפע, הוציאו חלומות ישנים מהמגירה, תשפצו אותם ותתחילו לדחוף אותם להתגשם. אל תתביישו לקחת עזרה והדרכה, אל תפחדו להתפתח ולהיות גדולים. שהמציאות הקשה תעזור לכם להתכוונן ולא לאבד כיוון. גם החלום הגדול ביותר מתחיל להתגשם בצעד אופטימי קטן אמנם, אך מלא אמונה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.