אתם שואלים אנחנו עונים

אלו מנהגים מאפייני את העדה הבוכרית בחג הפסח ?

חג הפסח על כל מאפייניו מהווה אירוע מרכזי לכל בני הבית: ההכנות המוקדמות, הכלים המיוחדים, מסורות חג ומנהגים ייחודיים. למרות שאת החג בגולה היו חוגגים פעמיים (יום טוב שני של גלויות), בעדה הבוכרית לא היו עושים שום הנחות ואת החג היו עורכים במלוא הדרו גם בפעם השנייה. לקראת החג מתהדרים כל בני הבית, בלבוש תפארת, אב הבית היה קונה לילדיו בגדים ונעליים חדשים ובדור היותר ותיק אף היו מתהדרים בג’ומה מעוטר חוטי זהב וכסף ובמקביל הנשים היו מעטרות עצמן במיני תכשיטים.

שולחן הסדר

בעבר, מנהג העדה הבוכרית הייתה לערוך את שולחן הסדר על שולחן נמוך, כחמישים ס”מ. מסביב היו מזרנים וכריות-בוליש וסמיכות עבות –קורפצ’ה. על מנת לאפשר אכילה בהיסבה. מקור המנהג טמון באופן קיום מצוות אכילה בהסבה כסמליות לבני חורין.  

תפסיר

בהגדות של פסח ע”פ הנוסח הבוכרי, ברוב הפסקאות היה מצורף קטע תרגום בטג’קית-בוכרית. על מנת להבין את הנקרא בהגדה גם בשפה המדוברת. תוספות אלו השתרשו בקרב בני הקהילה כחלק מההגדה הנקראים עד היום. מקורו של המנהג והתוספות מצוי ברעיון החג, אשר נועד לספר לכולם את הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בזמן צאתם מצרים ולהבינם על מנת שיוכלו לספר זאת לבני המשפחה. משמעות המילה ‘תפסיר’ מקורו בשפה הערבית ופירוש המילה הוא  לבאר, להסביר ולפרש כאלמנט של הבהרה ולא תחליף לכתוב.   גם לנוסח ביעור החמץ היו מוסיפים את התפסיר ובודאי גם לשירי החג הפופולאריים ומהם חד גדיא ‘בוז ג’לה’ ואחד מי יודע ‘יכומין כי מידאנד’?

הא לחמא עניא

מקום של כבוד מיוחד היו תופסים שני קטעים בהגדה. הקטע הפותח את פיסקת המגיד, “הא לחמא עניא”.  והקטע המסיים במילים “רבן גמליאל אומר פסח מצה ומרור”. לאמירת הא לחמא עניא היה כל אחד מבני הבי מגביה את שלושת המצות על כתפו הימנית וקורא או שמקריאים לו את הטקסט, עד לשנה הבאה בני חורין. לאחר מכן היה מעביר את שלושת המצות לכתפו השמאלית ואומר את הפסוק “משאורתם צרורות בשמלותם, על שכמם” ובהמשך חבילת המצות עוברת בין כל אחד ואחת מבני הבית, רק לאחר כולם סיימו לקרוא הא לחמא עניא וגו’ היו ממשיכים באמירת ההגדה.

רשאד- טרוטונדק

קיימים עשרות מנהגים בקרב קהילות ישראל לירק המשמש את הסועדים בזמן אכילת הכרפס, כיום נהוג לאכול את הסלרי ברוב קהילות ישראל. אך הקהילה הבוכרית מצליחה לשמר את המנהג לאכול את הרשאד ככרפס. העלים מתאפיינים בטעם חריף וחרדלי, ייחודו של הצמח מתבטא בכך שמראה העלים עדין מאוד ולעיתים משמש לקישוט. זרעיו מכילים 58% שמן וברפואה הטבעית מיוחסות סגולת רבות לצמח זה. מקור המנהג של קהילת בוכרה לשימוש בצמח זה טמון באופן הגידול והזמינות של הרשאד מבחינה גיאוגרפית, מקורו מצוי בחבל הארץ הפרסי. הרשאד  הוא גידול חורפי מסורתי וזמן פריחתו לקראת האביב, זהו גידול קצר חיים וניתן לשימוש מספר שבועות לאחר הזריעה.

לשנה הבאה בירושלים

מילות הסיום של ליל הסדר ‘לשנה הבאה בירושלים הבנויה’ או “פסחוי ירושלים” הינם מילים שנחרטו עמוק בזיכרון כל בני הבית, ראש המשפחה היה מגביה את כוס היין ומאחל בסיום ליל הסדר ‘לשנה הבאה בירושלים הבנויה’.  מקור התפילה מצוי בספרי הזוהר והתקיים במסורת עתיקה העוברת מאב לבנו ביום הכיפורים ובחג הפסח לומר תפילה זו המבטאת את הרצון הכיסופים והזיקה של עם ישראל לארץ ישראל.

כיצד למדו רבני וחכמי הקהילה הבוכרית את הלכות החג ומנהגי הפסח.

בדומה לקהילות רבות גם לקהילה הבוכרית היה את ספר ההלכות “חקת הפסח”, ברבות השנים הוציאו פרנסי וחכמי הקהילה ספרים ייעודים לבוכרה ואגפיה ננסה לתמצת כאן את תהליך ההוצאה לאור של ספר חשוב זה, וכן את מהות התוכן וחשיבותו כנכס הלכתי לקהילה הבוכרית.

שם הספר לקוח מן הפסוק “ויאמר ה’ אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו” הספר מכיל הלכות לחג הפסח, לימוד לראש חודש ניסן, סדר הקורבנות והנשיאים, ברכת אילנות וכמובן הגדה של פסח ומגילת שיר השירים. בנוסף ובעקבות הרצון להרחיב את הקהלים ובקיאות הקהל בנושא הלכות החג הוסיפו את תפסיר ההגדה (ביאור תרגום ופירוש כתבי הקודש).

בחלק מהספרים הוסיפו גם תרגום שני למגילת אסתר ופירוש למסכת אבות. ספר חקת פסח הראשון נדפס בשנת 1596 ונכתב ע”י ר’ משה בן חיים פיזנטי בעיר סלוניקי, יוון. בעדה הבוכרית הוציאו לאור מספר ספרי ‘חקת הפסח” על מנת לאפשר לבני הקהילה הבנה מעמיקה בלכות לחג ובביאור מיטבי לתוכן ההגדה. בשנת תק”ף 1820 הודפס לראשונה ההגדה של פסח כולל דינים והלכות על פי ר’ פינחס בן יצחק הכהן וע”פ יצחק בן יוסף פאתחי. ההגדה יצאה לאור ע”י ר’ יעקב סמנדר מבוכארי וע”י בית הדפוס קפוסט של ישראל יפה. בית הדפוס אשר מזוהה עם ענף בחסידות חב”ד (חצר החסידות קפוסט אשר נוסדה בידי יהודה לייב שניאורסון-המהרי”ל מקופוסט). בשנת תרכ”ג 1863 יצא לאור ספר ‘”חקת הפסח” בהשתדלות ר’ משה נשיא סמרקנד ור’ פנחס בן עבד אל רחמן נשיא בבית הדפוס של יעקב כהן בשלוסבורג, וינה.

בספר זה ההגדה היא בפירוש ר’ יעב”ץ (ר’ יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עמדין 1698-1776) ההלכות והדינים על פי המהר”ם אלשיך. סדר הפסח וכן הלכות ספירת העומר ושביעי של פסח נערכו על פי החיד”א.

במקביל לספר זה יוצא לאור בשנת 1867 בעיר ליוורנו ספר “חקת פסח” אשר כמעט זהה לחלוטין בתוכנו ובפסוקי הליכותיו, ככל הנראה יש קשר ישיר בין הספרים מאחר ור’ משה נשיא סמרקנדי ור’ פנחס בן עבד אל רחמן ור’ יהודה בן עויז בדל באי היו בדרכם מארץ ישראל לבוכרה ועברו דרך וינה להדפסת הספר ודרך ליוורנו להבאת ספרים נוספים, כך כתבו בהקדמה לספר: “צמאה לה נפשנו ממרחקים מארץ בוכרא מולדתנו ומכורתנו, כמה לה בשרנו לעלות אל עיר קברות אבותינו ולהשתטח שם במבחר קברינו”.

במרוצת השנים הספר “חקת הפסח” יוצא לאור במהדורות נוספות ובתרגום לטג’קית ע”י ר’ יהונתן סופר כ”ץ (1885) ובירושלים ע”י הרב שלמה מוסיוף (1894).

בשנת 1904 יוצא לאור הגדה של פסח בתרגום לטג’קית על יד ר’ שמעון חכם ונקרא בשם “חקת פסח”, הספר הודפס בבית הדפוס של שמואל הלוי צוקרמן בירושלים. בהקדמה לספר נכתב “כולל לימוד כל חודש ניסן וסדר קורבן הפסח עם העתקת מהר”ש אסטרופולי….ותפסיר בשפת פרסי המתורגם מאת המתרגם המופרסם מוהר”ר מו’ שמעון חכם היו’….כדי לזכות קהל היהודים יושבי ארץ בוכראה ואגפיה”.

ספר זה יצא במהדורות נוספות במשך שישים שנה וזכה לתפוצה רחבה במיוחד. במהלך השנים הופצו ספרים נוספים בשינויים קלים ובהוצאות שונות ולרוב הקו המנחה היה ע”פ הספר חקת הפסח שע”י ר’ שמעון חכם.

בשנת 2007 ערך הרב הלל חיימוב בסיוע הפקתי של קונגרס יהודי בוכרה העולמי ‘הגדה של פסח’ על פי  נוסח “חקת הפסח” של העדה הבוכרית בתוספת פתגמים ואמרות קודש של הרבי מליובאוויטש.

אלו מנהגי יש לעדה הבוכרית בשביעי של פסח -שבי סרי סאל

במוצאי חג שביעי של פסח (בחו”ל ביום השמיני) ראש משפחה אוחז בידו דשא או מיני עשביםכסמליות לשפע והתחדשות ומברך את בני הבית בברכת הכהנים. במקביל הצעירים ובני הקהילה בכלל מבקשים מזקני וחכמי העדה ברכה לשנה טובה, זיווג, הצלחה פרנסה וכו’. יום זה מיוחד מאוד גם בקהילות ישראל למפגש בין משפחות לקראת נישואים של בני הזוג. הסיבה למנהג הוא בגלל שבשבי סרי סאל הקריאה בתורה של יום זה היא קריעת ים סוף ומוזכר בתלמוד על כמה קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.

נישולו- חלבון ביצים מוקצף

במוצאי החג השני, נהוג להקציף ביצים וסוכר ולאוכלם, סמליות לברכת מתיקות בשנה החדשה. בנוסף, המנהג תאם למסורת השידוכים בקרב הקהילה. נהוג לאכול את הנישולו גם באירועי הנשים שלאחר השבת חתן במהלך כל השנה.  במוצאי החג העדה הבוכרית היו אוכלים את הנישולו באמצעות מצות, ורק ביום המחרת היו אוכלים לחם.

Leave a Reply

Your email address will not be published.