מכירים את זה שההורים והסבים שלנו נזכרים בערגה בחייהם באוזבקיסטן / טג׳יקיסטן? החיים שלהם שם היו שונים לגמרי מהחיים כאן ונשמעו לי תמיד כמו לקוחים מסרט. תמיד תיארו באוזנינו את המלוניים הענקיים והמתוקים כמו דבש, מריטת הגבות השבטית ושחיטות פרה בחצרות… אבל בעיקר סיפרו על החיים המגובשים יחד, משפחות מלוכדות כמו שבט אחד ענק ובלתי ניתן לשבירה.

בתור ילידת הארץ שגדלה במנותק לגמרי מהעדה, לא הבנתי עד הסוף את עניין ה״ביחדנס״ הבוכרי, שעליו שומרים בכזאת קנאות. אנחנו חיים פה במדינה מערבית, וצורת החיים כאן הרבה יותר סוליסטית מהחיים באוזבקיסטן. לא הבנתי מדוע הבוכרים תמיד מתעקשים להישאר מגובשים מאוד גם בישראל. פעם אפילו צחקתי על כך באוזניו של בעלי, כשלא הבנתי למה יש פה התארגנויות בוכריות שונות.

מה שהבינו הבוכרים

אצל הבוכרים מדובר בערך שהוא מעבר להתרפקות על זכרונות, מנהגים ומאכלים משותפים. הבוכרים הבינו דבר פשוט מאוד: הרבה יותר קל לשרוד בעולם ביחד. הערך של חיבור חזק בין קבוצת אנשים בעלי רקע זהה והבנה הדדית, יכול לעזור להם בקשיים ובכל מיני צמתים בחיים. הבוכרים התעקשו להישאר שבט חזק ומלוכד בגולה, והמשיכו בכך במידה רבה גם בישראל. הכותרת העדתית היא רק רקע שמחבר ונותן קרקע משותפת לעמוד עליה ולאחוז ידיים.

זה יפה כשמתפייטים על כך, אבל זה לא קל בכלל. להיות נתון להתערבויות מעצבנות, להיות חשוף לרכילויות, להיות מחויב לקבוצה שאתה לא תמיד מזדהה עם כל ערכיה, מי מאיתנו לא מכיר את זה? כל אלו מהווים את הצד הפחות טוב של הלכידות השבטית, אבל אין ספק שהחיים בשבט יכולים לסייע מאוד. אני זוכרת שלאחר שילדתי את בתי, אפילו הצטערתי מאוד שאנחנו לא חיים כשבט- כל כך הייתי צריכה להיות חלק מלהקה נשית שתתערב לי בחיים, תיתן עצות מנוסות ותישא אותי על כפיים כשהכל הופך להיות כל כך קשה.

כשאין ליכוד

אנו עוברים כחברה וכיחידים תקופה מאוד מאוד קשה. אנחנו רגילים להתמודד במלחמות מול אויב משותף ולהתלכד מאחורי הלאומיות שלנו כאיש אחד. אבל הפעם המלחמה הישראלית היא כלל לא לאומנית. פתאום מתגלה עומק הפילוג בישראל, כשאין את אותו אויב מאגד שאותו אפשר לשנוא ואליו ניתן להפנות את כל הכוח, הכעס והתסכול.

החלטות הממשלה מעמיקות את הפער החברתי הקיים במדינה. העניים נעשים עניים יותר, הבודדים- בודדים יותר. אנשים ומשפחות קורסים, הזקנים נותרים בבתים באפס מעשה ובאפס חברה. הילדים נזרקים כמו כדור מזום לזום ולא מקבלים חינוך ראוי. והכי גרוע- הדיכאון הנוראי שמכלה נפשות רבות כל כך, תחת לחצי המכבשים של החושך, הפחד והדאגה.

על מערביות, מעורבות וערבות

כמה החברה הישראלית זקוקה מאוד להבנה שבבסיס השבטיות הבוכרית דווקא עכשיו! התנהלות מגובשת ומציאת נקודות החיבור שלנו, יכולות להציל את הפרטים בחברה שזקוקים להצלה. לנו, הישראלים, תמיד הייתה את היכולת המופלאה להתערב בחוצפה גדולה בדברים שלא קשורים אלינו. תמיד הייתה את היכולת לשים את הקווים המפרידים בין אדם לשני בצד, ולהרגיש כאילו אנחנו מדברים עם אדם קרוב.

צריך לנצל את היכולת הזאת במצב הזה, כדי לומר לכל ישראלי וישראלית: את/ה לא לבד, אנחנו לא ניתן לאף אחד ליפול! צריך להיות ערניים, ודווקא עכשיו להפעיל את העיניים והאוזניים, לשים לב לכל צעקה שנשמעת מהשכנים, לכל תריס שסגור כבר יותר מידי זמן. זה לא הזמן להיות מערביים סוליסטים ומכונסים בתוך עצמנו. עכשיו צריך להתערב. עכשיו צריך להיות ערניים ומעורבים כמו סבתא בוכרית שיושבת על הספסל ושמה לב לכל מה שקורה בשכונה.

אולי נדוש לומר, אבל זה יכול להציל חיים.

Leave a Reply

Your email address will not be published.