” אני רואה פוסטים מאוד כאובים וכועסים בפייסבוק, שעוסקים בשאלה טעונה: למה נשים בוכריות דוחות את האפשרות להתחתן עם גבר בוכרי? מה, אנחנו לא מספיק טובים בעיניכן?”

או… מה לא רוצות הבוכריות? שאלה נפיצה, במיוחד מכיוון שהיא מאוד מכלילה. גם התשובה שלה מאוד מכלילה: נשים בוכריות לא רוצות גברים בוכרים. אמא’לה. כתבתי עכשיו משפט כבד, קשה, מכליל ומעורר התנגדות או הסכמה, תלוי אצל מי. מה שבטוח, המשפט הזה מעורר אמוציות! יהיו אלו שיסלדו ממנו, יתקפו אותו ויכעסו עליו, ויהיו אלו שיסכימו ויגידו: נכון! נשים בוכריות לא רוצות גברים בוכרים, ויש לכך סיבה טובה!

אז לפני שתשגרו לעברי תגובות מכאן ומכאן, אני רוצה לשתף אתכם: התלבטתי אם לכתוב על הנושא הנפיץ הזה משום שהוא שנוי במחלוקת ומעורר ויכוח, אבל בסוף החלטתי לחלוק איתכם את הצורה שבה אני תופסת את הדברים, בתקווה שזה יעורר מחשבה ואולי אפילו שינוי קטן. אז אני נושמת עמוק, מכינה את עצמי לתגובות סוערות, ו… יאללה.

אז באמת? נשים בוכריות לא מעדיפות גברים מהעדה שלהן?  

קודם כל, אני מתנצלת מראש על ההכללה הגסה. קשה מאוד להכליל “נשים בוכריות” או “גברים בוכרים”, כיוון שבוודאי הפרטים ברזולוציות קטנות יותר שונים מהכללה. אבל כדי להבין תופעה, לעיתים אין ברירה אלא להכליל, ולהתנצל בפני היוצאים מן הכלל.

אני רואה פוסטים מאוד כאובים וכועסים בפייסבוק, שעוסקים בשאלה טעונה: למה נשים בוכריות דוחות את האפשרות להתחתן עם גבר בוכרי? מה, אנחנו לא מספיק טובים בעיניכן? אתן שונאות את העדה שלכן ולא רוצות לשמר אותה? התגובות של הגברים הבוכרים נעות בין גאווה פגועה לכעס עמוק ו-“יאללה, לא צריכים אתכן…” גברים בוכרים מאוד נעלבים מפסילה על רקע מוצא בלבד ואני יכולה להבין אותם.

אולם לדעתי, גברים בוכרים, שבאמת מפריעה להם השאלה הזו, צריכים לחשוב על השאלה ולדייק אותה: האם פוסלים אותי על רקע מוצא? או בגלל תרבות שמולידה התנהגות וצורת חשיבה מסוימת? האם ייתכן שנשות העדה כל כך פגועות מאיתנו, הגברים? כל כך לא רוצות לשמר את יחסי הכוחות הנהוגים בעדה? כל כך מנוסות ביחס לא שוויוני, שאינן רוצות עוד ממנו?

אני חושבת שגבר שיחשוב על כך במלוא הכנות, הפתיחות והאומץ, יקבל את התשובה. כן.

שיתוף אישי קטן…

אני אסתכן בהקצנה ואומר, שלא הייתה מישהי שיותר התנגדה ממני לנישואים עם בוכרי. פשוט לא הייתה. הייתי בחורה צעירה, פמיניסטית, עצמאית, שגדלה בנפרד לגמרי מהעדה, ונחשפה במגוון הזדמנויות לתרבות הבוכרית, ששונה מאוד מהתרבות השוויונית המתקדמת שהכרתי ורציתי לעצמי. בכל הזדמנות הצהרתי: אני לא אתחתן לעולם גבר בוכרי. כשחברה שלי (ישראלית ממוצא מרוקאי) רצתה להכיר לי את מי שהיום הוא בעלי, היא צעקה בטלפון בהתרגשות: מצאתי לך חתן! הוא רופא! והוא בוכרי!! אמרתי לה: חמודה את, אבל לא. לא, תודה. בוכרי זה לא בשבילי. לא רציתי לתת לו אפילו הזדמנות, לא בגללו, לא הכרתי אותו אפילו. אבל הכרתי את התרבות. היא הייתה החסם והיא הייתה הבעיה.

מהי אותה תרבות שאני מדברת עליה, שמנעה ממני, ומעוד נשים בוכריות רבות, את הרצון לקשור את חיי וגורלי עם גבר בוכרי, ללא שום קשר לאופיו והליכותיו?

התפיסה הבוכרית המגדרית

אצל הבוכרים המסורתיים יש תפקיד ברור מאוד לאישה. יש ממנה דרישות אינסופיות בשירות הגבר והמשפחה. מהגבר נדרש לעבוד ולהביא כסף וזהו. מהאישה כל השאר. אין לאישה לגיטימציה להשתחרר מהתפקיד שיעדה לה התרבות. אין לה לגיטימציה לומר אין לי כוח, לבשל מגעיל או לנוח לפני שביצעה את כל מחויבויותיה. גברים מתלוננים על כך שהאישה לא מבשלת, ושהם מסכנים והולכים לאמא, בזמן שיש להם שתי ידיים לבשל בעצמם, ושתי עיניים בשביל לקרוא מתכון. אבל הם מתלוננים על האישה, שלא נכנסת למשבצת שאותה הם מייעדים עבורה.

הגברים הבוכרים הם לא הבעיה, אלא התרבות שמשמרת אותם בעמדת עליונות וכוח ואילו לאישה מייעדת מקום נחות יותר. ‘הרצון של ההגמון לשמר את כוחו’. כל כך הרבה פעמים שמעתי מה האישה צריכה לעשות, ואיך האישה צריכה להיות, וכמה בוחנים אותה על כל פיפס קטן…  איזו אישה מודרנית, עצמאית וחופשיה, תרצה לשמר את עצמה בתרבות שהיא פרו-גברית, הסובבת סביב הגבר וצרכיו באופן כמעט דתי?

רק השבוע פורסם בקבוצת הפייסבוק “סימן שאתה בוכרי”, פוסט שאומר: למה אתן לא רוצות להתחתן איתנו? אנחנו גברים מתקדמים… הנה, אתן לא חייבות לעשות כלים, נקנה לכן מדיח… הגבר שכתב את זה לא הבין מה הבעיה במה שכתב. מבחינתו, לקנות מדיח לאישה זה פרוגרסיבי, והוא לא מבין שבמשפט זה הוא רק נותן לאסירה שלו שיפור קטן בתנאים, אבל הוא משמר את מקומה איפה שהוא רוצה שהיא תהיה: במטבח עם הכלים.

העידן המיושן הזה חייב להיגמר. העדה שלנו חייבת להתקדם למקום של שיתוף בין המינים, הזדמנות שווה,  שיח שוויוני. זה, זה מה שנשים בוכריות רוצות.

Leave a Reply

Your email address will not be published.