מאת: אהרון פז

הנה כמה לקחים שלמדתי מט”ו באב של לפני שנתיים. קודם כול, בחרנו בתאריך המבוקש הזה לחתונה ממש במקרה – גילינו את זה רק אחרי שסגרנו עם האולם. בצירוף המקרים הזה נגמר כל החלק הרומנטי בסיפור.

לאירוע הגדול שלנו קדמו חודשיים של חיפושים מתישים אחר האולם המתאים שיוכל לארח אותנו בחלון הקצרצר שבין תשעה באב לראשון בספטמבר. כדי לרצות את האורחים של החתן הבוכרי (אני) התמקדנו בעיקר באולמות שמתעסקים במטבח מרכז אסייתי, וכך התפרסנו על מחוז המרכז המלא בהצעות – ממודיעין עד בת ים. ממש במקביל להתרוצצות הזו היינו צריכים לראות קרוב ל-50 דירות (!!) בירושלים כדי למצוא בית אחד סביר לשנה-שנתיים הראשונות. כל זה בשיא עונת החתונות ומעברי הדירות כשעוד אינספור זוגות מנסים להקדים אותנו ולא להישאר עם ידיים ריקות. 

ההתמודדות עם המסורת המטורפת הזו כשימים ספורים אחרי הצעת הנישואים מפילים על הכתפיים שלך שני אירועים גרנדיוזיים כאלה בוודאי שלא מתאימה ליכולות של כל זוג טרי. במיוחד כשמדובר בניהול האירועים שקורים ממש בו זמנית ובתוך הלחץ של חוסר זמן היסטרי. כשמוסיפים לאתגרים אלה את הניסיון המתסכל לתאם בין הרצונות של כל הצדדים אז נבנה כאן מתכון מעולה להתמוטטות פיזית ולמיגרנות לקראת יום החתונה.

אמנם בחתונה שלנו היו “רק” 300 אורחים, זה עדיין לא מנע מאתנו לעבוד מול עשרות ספקים ולטפל בעצמנו בכל העניינים הטכניים בתנאים החונקים שנוצרים סביב האירוע. לאולמות יש אינטרס ברור לקבוע את הסטנדרט איך הדברים צריכים להיראות ומנהלי האירועים מעודדים אותך להכניס לעסקה כל דבר קיטצ’י וחסר טעם. רוב האולמות שראינו היו מעוצבים נורא מצועצע, בצבעים זוהרים ועם נברשות מוגזמות. ובכן, האוכל המסורתי והעיצוב העדין לא הולכים ביחד (לפחות בארץ), כך שנאלצנו להתשפר על האסתטיקה ובחרנו באולם גרוזיני באור יהודה.

כמובן כשמתעסקים בכסף גדול קשה להימנע מקונפליקטיים לא הכרחיים ומתחושות לא נעימות לפני/בזמן החתונה. הרבה מהאינטרסים מתנגשים ומתערבבים וכל ההקרבה המיותרת נעשית למען הריגוש הרגעי שנעלם מיד אחרי שבירת הכוס. ואם כבר נגענו בכסף, בעיניי, כל הרווחים מקופת החתונה שנכנסים לכיס של הזוג זו פיקציה אחת גדולה. אם כבר ההורים מוכנים לתרום מכספם בעזרת מעטפות האורחים אז אין שום צורך להפיק אירוע ענק כדי לקבל את הכסף הזה בדרך כזו עקיפה וארוכה.

החלק המטלטל באמת מתחיל אצלי רק ביום האירוע עצמו, אבל במה שקרה שם כואב לי אפילו רק להיזכר. הפדיחה הראשונה הגיע כשגילינו ששכחתי את הטבעות בבית וגרמתי לכל האורחים לחכות שעות באולם שאין בו מזגן (גם זו הייתה הפתעה לא נעימה שהמנהל לא עדכן עליה מראש). זה המשיך לפשלות אחרות עם התאורן, הצלמים וספקים אחרים שנתנו שירות מזעזע ומביך.

מיותר לציין שבאירוע עם כמות כזאת של מוזמנים, לצערי לא פגשתי חלק מהחברים שבאו במיוחד בשבילי, שלא נדבר על המשפחה הרחוקה שבאה רק כדי לאכול טוב וכדי להתחשבן במעטפות – בלי להגיד לי שלום.

ההתחשבות הבלתי נגמרת בכל החברים, בני המשפחה וגורמים חשובים אחרים אף פעם לא משאירה מרוצים את כל הצדדים – ובטח גם לא את הזוג עצמו שמגיע לחתונה עם הלשון בחוץ.

המגפה הצליחה לצמצם לרובנו את כמות האורחים בשמחות המשפחתיות וראינו איזה אירועים אינטימיים יפים הרווחנו בזכות האילוץ הזה. בתמורה קיבלנו הרבה רוגע וזמן יקר וחסכנו מעצמנו את כל ההתעסקות האינסופית במספרים.

באחת הפרויקטים שלי כשלמדתי צילום הייתי הולך לצלם באירועי בר מצווה וחתונות של חסידות סגורה במאה שערים. דווקא שם אפשר ללמוד על כמה כללים חשובים בניהול האירוע (אם נשאיר בצד את ההתעלמות של הקהילה הזו ממגבלות הקורונה באירועים כאלה). יש להם יכולת מפליאה לעסוק רק בעיקר – השמחה סביב הנישואיון כשרק המשפחות והחברים הקרובים ביותר מוזמנים לאולם. לאף אחד שם לא אכפת מכמות האוכל או מעיצוב המפיות. הלוואי שיום אחד יוכלו לאמץ את הדוגמה הזו גם באוכלוסיות אחרות.

Leave a Reply

Your email address will not be published.