ממש כמו לפני הרבה שנים, יושב אבינועם ישראלוב בסטודיו שלו ויוצר אמנות ויודאיקה מכסף טהור. לקראת חג החנוכה שמענו ממנו על הייחודיות של צורף שעובד בשיטה המסורתית על פני פסי הייצור ההמוניים על האהבה ליצירות היודאיקה ועל החברות עם האמן מנשה קדישמן

מאת: בר דוד

קשה לתפוס את אבינועם ישראלוב בימים אלו ולא רק בגלל שהופיע השבוע בתוכנית של שרון גל בערוץ 13, גם לא בעקבות הכתבה בעיתון ידיעות אחרונות ובאתר ynet  הסיבה האמיתית היא שלאבינועם פשוט אין טלפון נייד. מי שבכל זאת ינסה, ימצא אותו בסטודיו שלו ברחוב ראשית חוכמה בשכונת שפירא. “ברחתי מפרסום כל חיי ובשבוע אחד כל כך הרבה גופי תקשורת, גם עיתון דה מרקר לפני שבוע וגם מהטלוויזיה שלחו צוות צילום” מצטנע ישראלוב ומפרט כיצד נותר בעל המלאכה של אומנות יודאיקה וכלי כסף בעולם שמקצועות אלו הולכים ונכחדים. “הנישה שלי היא לייצר דברים מיוחדים אני לא יכול להתמודד עם השטנצים, תבניות של פס ייצור המוני כמו מפעלי הצורפים או  חדד. לכן אני פועל מכאן, כבר ארבעים שנה מגיעים לכאן לקוחות עם דרישות מיוחדות או כלים שהם ראו במוזיאון או תערוכה בחו”ל והם רוצים שאייצר להם פריט כזה”.

#מלאכת לחצנות ולחצים

כאשר אבינועם מסביר על פריטי האומנות המצויים בחלל הפנימי של הסטודיו עדיין קיימת בו ההתלהבות הראשונית של האומנות. אבל מהר מאוד הוא מתאר שזה לא היה מסלול טבעי. “הייתי עובד אצל הדוד שלי, צבי ישראלוב בשכונת שפירא כבר בגיל מאוד צעיר. היה לו מפעל ללחצנות. מאין טכניקה בתהליך הראשוני מאוד ליצירה של חומר גלם על מנת לקבל צורה. שם עבדתי בעיקר לחיצה של מתכות ואלומיניום. אחרי שלמדתי באוניברסיטת בר אילן משפטים בראשית שנות השמונים, שלמה בן ונקרט הקים מפעל של אומנות כלי כסף והוא חיפש מישהו שיודע את המלאכה הזו, תחילה סירבתי, במיוחד אחרי הלימודים יש שאיפה לעבוד במקצוע של התואר, אז נקבתי בשכר אגדי, ממש פי עשרה משכר עורך דין מתחיל. הוא היה כל כך להוט להקים את המפעל שהוא הסכים. כבר במהלך העבודות הראשונות הוא ביקש ממני לייצר ארבע מאות גביעים, ניסיתי פעם ועוד פעם ולא הלך ממש הכל נהיה חתיכות קטנות, לא ידעתי איך לגשת אליו להסביר לו שאני לא מצליח לייצר את העבודה. אמרתי לו שלמה אני מצטער אבל אני לא יודע ללחוץ כסף, הבאתי לו מאתיים דולר על היציקות שעבדתי עליהם וביקשתי סליחה על כל מה שהרסתי.

 הייתי כבר בן שלושים, הוא אמר לי ילד, כמה להרוס אני אחליט, עד שני טון יש לך להרוס אחר כך ניתן יהיה לדון מה עושים איתך. הוא היה נחוש להקים את המפעל בצורה חריגה, זה התווה לי את היכולת להמשיך לנסות פעם אחר פעם, הייתי הולך לבתי מלאכה ללמוד מהם, הם היו סוגרים את המכונות בשביל שלא אראה כיצד הם עובדים. שלב אחרי שלב למדתי את כל הענף, לצערי הרב כעבור שלוש שנים שלמה נפטר ובעקבות כך התחלתי להיות עצמאי. בשנת 1985 החליטו להקים את מכון המקדש בירושלים, התבקשתי לשחזר את כל כלי המקדש, קרוב לתשעים אחוז מהכלים שם כיום אלו מלאכות שיצרתי במשך שלוש שנים יחד עם אמן מטעם משרד החינוך שהגדיר את הצורך. בשנות התשעים הגיעה הזמנה נוספת לייצר את המנורה שחזור על פי שיטת הרמב”ם, יחד עם חברי עזרא לנדאו יצרנו בבית המלאכה את המנורה. יש שם 760 קילו ברונזה ובציפוי של 62 קילו זהב, אז שווי הזהב היה בערך שלוש וחצי מיליון דולר היום שווי הזהב הכפיל את עצמו, עוד בלי לחשב עליות עבודה ותכנון. היום היא ממוקמת ברחבת בית הכנסת ‘החורבה’ בירושלים וממש הפך לסמל המזוהה עם המקום”.

החברות עם קדישמן

ברשימת העבודות של ישראלוב, קיים מגוון כל כך רחב ושיתופי פעולה עם גודלי הפסלים. “לפעמים אני מקבל הזמנת עבודה למלאכה שהיא אפילו לא קרובה לאומנות היודאיקה, יחד עם פרנק מייסלר יצרנו את הגביע של קבוצת הכדורגל ‘שחטאר דונייצק’ האוקראינית,  לפני כמה שנים  בעל הבניין של בית האופרה בתל אביב ביקש העתק מדויק של המבנה על מנת להציב אותו בכניסה לבניין הדירות, המודל היה עשוי מכסף בגובה של מטר וחצי ובעיקר שיתוף פעולה במשך עשרים שנים עם הפסל המפורסם מנשה קדישמן”.

“יום אחד, מישהי מפורטוגל ביקשה ממני לייצר בעבורה חנוכייה שהיא ראתה באירופה, מאין חנוכייה שעליה מתואר סיפור גבורת יהודית, כל כך אהבתי את הכלי שאחר כך יצרתי אותו פעמיים נוספות, כעבור מספר שנים היא חזרה וביקשה ממני לייצר בעבורה קערת דגים, כאשר הידיות בצידי הקערה הן בעצם שפתי הדג, במשך שנתיים ניסיתי לייצר את הקערה ולא הצלחתי. הכיפוף לא אפשר לי לייצר את הצורה הנדרשת, כלומר לפתוח את הפה של הדג. כל יום הייתי מתפלל לה’ שיאיר לי את הטכניקה כיצד לעשות זאת אחרי תקופה אפילו אמרתי לה שאני לא מצליח, ממש להחזיר את ההזמנה. פתאום זה קרה ממש, באמצעות פטיש וחתיכת פלדה, הצלחתי לכופף את הידית לצורה שהיא ביקשה. כל כך אהבתי את מה שנוצר, עד שיצרתי עוד חמש קערות. כאשר עשיתי את המגש  הראיתי את זה למנשה קדישמן, על מנת שסייע לי בהכוונה כיצד להעמיד את המגש על גבי הידיות. ביקשתי ממנו לחתום על הכלי לצד החתימה שלי והוא התחיל לעשות כל מיני קשקושים על גבי המכסה, התפלאתי ממש, אמרתי לו מה אתה עושה והוא בתגובה אמר תשאיר את זה כאן ותחזור עוד שבוע. אחרי שבוע ראיתי על גבי המכסה את חמשת הציורים המפורסמים של מנשה קדישמן.

בתמורה לשכר העבודה הוא ביקש קערה אחת, וכך נרקמה בינינו חברות. אמרתי לו פעם אחת: ‘מנשה, בוא נעשה קדישמן בכל בית בכל סלון’. הרי כל הפסלי שלו במשקל של טונות. בעברו הוא היה רועה צאן בעמק המצלבה בירושלים, הכבשה מסמל בעבורו את היהודי, משם הוא הביא את התזה את קו המחשבה. והתחיל לצייר כבשים בכל מקום. אבל אני הצעתי לו שנתחיל לפסל אותם יחד עשינו את שלושת הצורות של הכבשים, יום אחד הוא לקח את אחת היצירות וכפף לה את הרגל כאילו היא כורעת. גמל לגמל הוא סיבב את הראש בכיוון ההפוך. לא הבנתי את השיגעון הזה אבל אין ספק שהוא גאון ממש, אחר כך יצרנו את עקידת יצחק ועוד הרבה דברים שכיום מוצגים אצלי בסטודיו. לא יצרתי תערוכה בארץ אבל לפני שנתיים, עיריית שנחאי יצרו תערוכה, שבמרכזה מגוון היצירות. תערוכה במשך חמישה שבועות במהלכה קיבלתי מטעם האוצרים תעודת מאסטר. פה בארץ לעומת זאת יש יזמית חברתית שמוציאה סיורים מודרכים בין בתי מלאכה נכחדים, קוראים לה מיטל כץ, היא ראתה את העבודות שלי והחלה להביא לכאן קבוצות של אנשים שבאים לשמוע ולראות כיצד אני מייצר בבית המלאכה, באים אלי סטודנטים משנקר ומבצלאל אני תמיד מסביר להם את המלאכה ויש חשיבות מאוד משמעותית שמלאכת היד הזו לא תיכחד על אחת כמה שמדובר ביודאיקה ושימור האמנות היהודית. במשך הדורות הרבה  אמנים בעולם לרוב נוצרים יצרו יצירות על פי סיפורי המקרא לכן אני מאוד משתדל לשמור על זיקה גם לסיפורי המקרא. בעיקר להנות ממלאכת היד הכל כך חשובה”. 

Leave a Reply

Your email address will not be published.