כבר בתחילת דרכו כחניך בתנועת “בני עקיבא” היה דביר פעיל מאוד, והעריץ את המדריכים שלו. בהמשך הדריך בעצמו והפך למדריך שכולם אוהבים. דביר היה רגיש למצוקות של חברים וחניכים, נהג להכין לחניכיו צ’ופרים לעידוד, ללוותם במכתבים וידע לעודדם גם בהצלחות הקטנות ביותר. הוא היה מסור לפעילות בתנועה: שכנע נערים להצטרף והשפיע על חיי החברה שלהם, תיקן וסידר כל דבר בסניף בחריצות ובאכפתיות. טוב ליבו וחיוכו הרחב היו תו ההיכר שלו.

כשהגיע זמן הגיוס החליט דביר ללמוד בישיבת הסדר, ובחר בישיבת “אהבת ישראל” בנתיבות. בשנותיו בישיבה בלטו בו ענוותנותו, יושרו וטוהר מידותיו. בישיבה למד בדבקות רבה – אפילו בהפסקת הצהריים היה לומד לבד את התנ”ך ורושם בתוכו, בשוליו, הערות בעיפרון, בכתב יד קטנטן, ומאיר במַדְגֵּשׁ את הפסוקים שאהב.

בשנה הראשונה של דביר בישיבה נפטר אביו ממחלה קשה. דביר המשיך בלימודיו עוד כחצי שנה ואז החליט לעזוב את הישיבה ולהתגייס לחטיבת “גולני” באופן עצמאי. כיוון שהתייתם מאב, רשאי היה דביר להימנע משירות קרבי, אולם תמיד חלם להיות חייל קרבי ולא ויתר על הגשמת חלומו. “הוא אהב את הצבא, את השירות ואת המולדת,” סיפר חברו מילדות, אביחי פרץ. כאשר נודע למפקדו על יתמותו מאב, שאל את דליה אימו אם היא בטוחה בהחלטתה לאפשר לדביר שירות קרבי. היא ענתה: “איני בטוחה, אבל… זה מה שדביר בחר ואני תומכת ברצונו”.

עם הצוות עליו פיקד התאמן דביר ויצא לעזה, למבצע “עופרת יצוקה”. זו הייתה הפעולה המבצעית הראשונה שהשתתף בה.

במוצאי שבת התקשר הביתה, רגעים לפני כניסתו לעזה. אמו אמרה לו: “אני דואגת. אתה חייב להיכנס לעזה?” והוא ענה לה: “אימא, אני צריך להילחם ולהיות שם”. “במוצאי שבת הבאה אתה בבית!” אמרה האם, ודביר השיב: ‘אימא, אני לא חושב'”. במסרון האחרון ששלח לה כתב: “תשמרו עליכם, אני אשמור על עצמי ובעזרת ה’ נחזיר את הכבוד של עם ישראל”.

בעת פעילות של יחידתו במחנה הפליטים בשכונת ג’בלייה שבצפון הרצועה, כאשר הגיעו לאחת המנהרות, חשד מפקד הפלוגה שאורבים להם, ולאחר התלבטות החליט לבסוף לעבור. המחבל שארב להם המתין עד שכל החיילים יעברו ואז ירה בדביר, שהיה המאסף של הכוח. בתקרית נפצע שחף, החובש של הצוות שניסה לחלץ את דביר לאחר הפגיעה. שלוש שעות מאוחר יותר הרגו חבריו של דביר את המחבל, שהתחבא במנהרה.

סמל-ראשון דביר עמנואלוף נפל בקרב ברצועת עזה, ביום ח’ בטבת תשס”ט (4.1.2009), והיה החלל הראשון במבצע “עופרת יצוקה”. בן עשרים ושתיים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אם, שלוש אחיות ואח.

במלאות שנתיים לנפילתו ספדה לו דליה אמו: “בן יקר לי, דבירוש שלי, כמה שאומר שאני אוהבת אותך וכמה שאני מתגעגעת אליך, וכמה שאתה חסר לי כאן – אף פעם זה לא יספיק: היום, אחרי שנתיים אני מבינה כי אתה הספקת להיפרד מאיתנו, אבל אנחנו לא הבנו ולא ידענו… בדמותך וברוחך כבשת פסגות שאף כרטיס טיסה לא לוקח לשם. היום אנו מציינים שנתיים לנפילתך, שנתיים להצטרפותך לקהילה אחרת, קהילה של חברים שנתנו את כל עצמם למען האחר, קהילה שמביאה הרבה גאווה וכבוד לנו ולמדינה, קהילה של מעלה…”.

והנה הסיפור שכבש בזמנו את רשתות התקשורת כפי שסיפרה דליה אמו של דביר: “ביום ו’ באב, יום ההולדת של דביר, היה לי רע ועצוב אחרי שציינו את יום ההולדת, פניתי לקדוש ברוך הוא וביקשתי ממנו ‘תן לי סימן שאכן זו המציאות שבה אני חיה’, ועם הבקשה הזו הלכתי לישון.

“שלושה שבועות לאחר מכן הבת שלי ביקשה ממני לבוא אתה להופעה של מאיר בנאי בחוצות היוצר, חמש דקות לפני ההופעה אני מרגישה שמישהו נוגע בכתפי, הסתובבתי וראיתי ילד זהוב שיער ועיניים תכולות. פניתי אליו שאלתי אותו איך קוראים לו והוא אמר ‘אשל’. שאלתי ‘אתה רוצה להיות חבר שלי אשל?’ הוא ענה ‘כן’, כך שוחחנו עד שפתאום אביו, שצפה בנו מאחור פנה אליו ואמר לו ‘אשל, אולי תרצה לשבת לידי וליד דביר…’.

“כששמעתי את השם הסתובבתי וראיתי את האבא מחזיק תינוק. ניגשתי אליו ושאלתי בן כמה התינוק. הוא אמר לי ‘חצי שנה’. התנצלתי על השאלה אבל המשכתי לשאול ‘הוא נולד לפני עופרת יצוקה או אחרי?’ הוא ענה לי שאחרי. התנצלתי שוב ושאלתי: ‘ולמה קראתם לו דביר?’ האבא ענה לי ‘כי זה השם של החלל הראשון של המבצע…”

“‘אני אמא של דביר’. הזדהיתי בפני ההורים, ושירי – אמם של אשל ודביר התינוק מזדעקת: ‘לא נכון’. “היא שאלה לשמי, אמרתי לה דליה. היא שאלה איפה אנחנו גרים, אמרתי לה בגבעת זאב. היא אימתה את הפרטים…

“ואז היא אומרת לי שהם רצו להזמין אותי לברית אבל לא ידעו אם היא תהיה בזמן כי חששו לבריאותו של התינוק. אמרתי להן שהנה, לא היה צריך להזמין לברית, הגעתי גם כך…”.

“ואז היא אומרת לי משפט שהיה לי סימן חזק. ‘דביר שולח לך חיבוק גדול דרכנו…’. באותו רגע הרגשתי שדביר איתי והקב”ה איתי. החלפנו טלפונים וההופעה התחילה אבל אנחנו לא יכולנו להישאר שם יותר. הלכנו. זה היה יותר מדי חזק עבורי”.

בהמשך הבירור ההדדי נודע לדליה שזמן קצר לפני לידתו של דביר הקטן נודע לשירי שהוא עשוי ללקות במום קשה, אך לא נותר לעשות דבר בשלב מאוחר שכזה בלידה. כשהגיעה לביתה שמעה על נפילתו של דביר עמנואלוף והחליטה שאם התינוק שייוולד לה יהיה בריא וללא המום המדובר תקרא לו דביר על שם החייל שנפל, ואכן כך היה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.