לכל  אחד מאיתנו יש בבית “משה בתיבה” כל ילד בישראל הינו פוטנציאל להיות גדול ומנהיג בישראל אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו אך הוא זקוק לרגע של שימת לב מאבא או מאמא שיתנו לו את המילה הטובה את העידוד את ההזדמנות לפתוח לו פתח של הרגשה טובה והכוונה טובה להיות אחד מחכמי וגדולי הדור”

השבת  פרשת שמות נקרא בתורה על פרעה מלך מצרים  שגזר בתחילה על ילדי ישראל  הזכרים להמית אותם מיד כשנולדו וכדברי הפסוק:

“ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים, אם בן הוא והמיתן אותו, ואם בת היא ,וחיה”

ולאחר מכן גזר על כל עמו ” ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון”.

עמרם לקח  לאישה את יוכבד ונולד לו בן “ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים”

לאחר שלושה חדשים שמה אותו בתיבה ביאור,  עד שיצאה בתיה בת פרעה לרחוץ ביאור, שלחה את ידה,  פתחה את התיבה , וראתה ילד בוכה,   מיד הביאה אותו לבית פרעה “ויהי לה לבן ותקרא את שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו”.

בתיה בת פרעה כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזהו מושיען של ישראל? אבי הנביאים, שהקב”ה מדבר עמו פה אל פה, ועתיד להוריד מהר סיני את לוחות הברית?

מה היה קורה אם הייתה מתעלמת לרגע מתיבה זו ששטה לבדה ביאור ובתוכה  תינוק בן שלושה חודשים? הרי שבשימת לב של רגע זכתה בתיה בת פרעה  להציל ולגדל את גדול הנביאים וגדול הדור מבלי לדעת זאת מראש!

לא אחת אנו עדים להזדמנות של רגע גדול בחיים אך מתוך עצלות או אדישות אנו מתעלמים ומפסידים הישג גדות שיכל להיות לנו לכל החיים. עלינו לשים לב ולתת את הדעת על כל הזדמנות של חסד ומעשים טובים הבאים לידינו ולדעת כי מרגע אחד קטן יכולה לצמוח ישועה וגאולה באופן פרטי או כללי לשנים רבות ולדורות הבאים.

מסופר על המגיד מדובנא שהלך ברחובה של עיר ביום חורף קר  וראה איש עוור  עני לבוש קרעים וילד קטן אוחז בידו ומנחהו בדרכו, אנשים עברו על פניהם ואין איש שם לב אליהם לשאול בשלומם או לפחות להודות להקב”ה שאין הם כמותם.

המגיד מדובנא ראה אותם ולבו הרחום כאב את כאבם עצר ודרש בשלומם, העני העיור היה מר נפש רטן לא ענה, ואילו הנער שליווהו סיפר שזה אביו האלמן, ,אימו נפטרה בגיל צעיר, הם גרים במחסן קר וטחוב, והם בדרכם לבית התמחוי  של עניי העיר לארוחת צהרים חמה.

ריחם עליהם המגיד מדובנא  ולקחם לביתו , נתן להם ארוחה חמה ונתן להם חדר מוסק וחם, ארוחה זו חיממה את לבם של העיוור ובנו הקטן והודו לרב על טוב ליבו.

התסכימו לדור כאן? שאל המגיד מדובנא והציע להם חדר חם וארוחות חמות חינם אין כסף! ואף הציע לשלוח את  הילד  היתום ללכת ללמוד בתלמוד תורה במקום לשבת בטל ללא אפשרות ללמוד תורה. התלבט האב העיוור,  ואילו עיני הבן נצצו משמחה, בסופו הסכים האב העיוור  להישאר לתקופת ניסיון כדי שבנו הקטן יוכל ללמוד מעט  תורה.

הילד שהיה נבון וחכם החל לעשות חייל בלימודיו, ואף לאחר פטירת אביו העיוור המשיך ללמוד בישיבה בהדרכתו של המגיד מדובנא ,התמיד ושקד על לימודו, היה בעל זיכרון מדהים, שכלו חד כתער, בעל מדות תרומיות, ועד מהרה קנה שם טוב, ונודע לתהילה, לימים  בנה בית לתפארת ועלה על כס רבנות העיר ברודי ,ושמו נערץ לדורות הלא הוא הגאון האדיר רבי שלמה קלוגר זצ”ל שהיה מגדולי הדור בדורו, וספריו משמשים כאבן יסוד בפסיקה ההלכתית.

נתאר לעצמינו מה היה קורה לו המגיד מדובנא היה ממשיך בדרכו ולא נותן רגע של תשומת לב  לאב העיוור ובנו, והם היו ממשיכים לבית התמחוי, איזה גדול בישראל היינו מפסידים?

מה היה קורה אילו בתיה הייתה מתעלמת ממשה בתיבה?

זה כוחו של רגע של תשומת לב!

לכל  אחד מאיתנו יש בבית “משה בתיבה” כל ילד בישראל הינו פוטנציאל להיות גדול ומנהיג בישראל אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו אך הוא זקוק לרגע של שימת לב מאבא או מאמא שיתנו לו את המילה הטובה את העידוד את ההזדמנות לפתוח לו פתח של הרגשה טובה והכוונה טובה להיות אחד מחכמי וגדולי הדור.

אם רק נדע  להושיט יד- כבתיה,  או לפתוח יד- כמגיד מדובנא , אז נשכיל לרוות נחת מילדינו ויוצאי חלצינו , וכל הפירות לדורות עולם ייזקפו לזכותנו .

שבת שלום!

Leave a Reply

Your email address will not be published.