” עלינו להמשיך ולספר את שהיה, ולהמשיך את ניצחון הרוח על אלה שניסו לכבות לנו אותה”.

“תחנת רכבת החרש”, “הגעת ליעד” היו המילים ששמעתי בכרוז, כשעברה במוחי לפני כמה ימים המחשבה על יום השואה שחל השבוע . היום המילים תחנה ורכבת אינן מהוות משמעות מעבר להיותם דרך להגעה למחוז חפצנו.

כל תחנה שעברנו בחיים מהווה אבן דרך אך לא תרתי משמע לכל תחנה בנסיעה ברכבת או באוטובוס. בעבר, בתיכון בו למדתי, נהגו להביא ביום השואה ניצול שואה שיספר את סיפורו, להנחיל את מורשתו ובעיקר כדי שחוויותיהם של ניצולי השואה מהשואה הנוראה וממעשי הזוועה של הנאצים ועוזריהם, לעולם לא יישכחו.

באחת מהפעמים הביאו את חווה, ניצולת שואה כבת קרוב ל70, בעלת שיער אפרורי קצר מטופח, עם ג’קט אדום, חולצה לבנה וחצאית אדומה, כמעבירה מסר שקט והחלה קודם בדקת דומיה לזכרון יקירינו שנספו בשואה, ולאחריה החלה מספרת את סיפורה. הייתה היא צעירה בתקופת המלחמה, בשנות העשרה לחייה, חיה עם משפחתה,  ובזמן הזה הכירה בחור צעיר יהודי בשם יאיר שלמד איתה בשכבה. התיידדו ועם הזמן הפכו לחברים. עם פרוץ המלחמה  בתחילה פגשה אותו והבטיחו זה לזה לעולם לא להיפרד. אך, עם פרוץ המלחמה, ועם תחילת מעשי הזוועה הנוראיים ע”י הנאצים ועוזריהם, נלקח הוא ומשפחתו למחנה עבודה, שמשם לא שבו מעולם. חיה לא ידעה מה עלה בגורלו של יאיר והבטיחה, עם סיום המלחמה, באם תישאר בחיים, כי תעלה לארץ ישראל ותעשה כל שלאיל ידה כדי למצוא אותו, את יאיר שכה אהבה. עברו על חיה הימים והלילות הקרים והמרעיבים במחבוא, עד שיום אחד, בסיוע גורם נוסף, הצליחה היא לברוח ולהגיע לא”י. פה החלה משקמת את עצמה, לאחר שנותרה היא השורדת האחרונה ממשפחתה והבטיחה לעצמה ראשית להקים משפחה בהקדם על מנת שלמשפחתה תהיה המשכיות, כדי שהנאצים לא ינצחו. הבטיחה לעצמה גם כן לקיים את ההבטחה של לחפש את יאיר אהובה, ולהקים איתו בבית. חיפשה אותו בבתי החולים, בבתי הארחה, בקיבוצים, לחכות לו בכניסת נוסעים לא”י באוניות ובמטוסים. לא התייאשה בתחילה ותרה את הארץ במשך כמה חודשים. בנקוף הימים לא הצליחה למצוא היא זכר אליו או למשפחתו  ולאחר מס’ שנים הכירה את זה שהפך לבעלה והביאו הם ילדים לעולם.

בשנת ה50 להולדתה, באחד מהימים ביציאתה ממסעדה מפגישת עבודה, זיהתה גבר נאה בגיל העמידה שנראה בדיוק כמו יאיר שלה. זכרה היא את תווי פניו ועל אף כי עברו שנים רבות, הרגישה היא שהיא זוכרת היטב את פניו וקולו. זכרה היא את הבטחתה לעשות לאיל ידה כדי למצוא אותו וייתכן וזו ההזדמנות, ועל אף שטרם נפרדה לשלום מהאדם אותו פגשה לפגישת עסקים, מסרה להתראות חטוף והחלה רצה אחרי מי שחשבה ליאיר. רצה והגיעה לסמטה חשוכה והחלה קוראת בשמו וראתה את השתקפותו הולכת ומתרחקת. אולי לא שמע, אולי שינה את שמו, אולי ביקש להדחיק את התקופה ואולי זה היה פרי דמיונה, החלו המחשבות מתרוצצות במוחה. ראתה בזה מסר והחליטה להפסיק לנסות. זה היה סיפורה של חיה ושל מאות ניצולי שואה שהם דור הולך ופוחת. הזיכרון החי של התקופה שכולנו אומרים עליה ‘לעולם לא עוד’, וחובה עלינו לשמר ולזכור. השבוע הייתי בהופעה מהנה של אדיר מילר (איננו מכירים ואינני מקבלת תמלוגים) שסיפר שכבן לניצולי שואה, הגעה לברלין הינה חוויה שאינה פשוטה עבורו, ודרכו להתמודדות הינה עקיצות שואה לברלינאים נותני שירות(בחצי צחוק ותוך זהירות). באותו הרגע במוחי עברה המחשבה כי זה ניצחון הרוח שלנו על הנאצים, ההופעה הזו והזכות לשמוע את החוויה הברלינאית של מילר, החיים בישראל הצעירה אך בועטת, שהצליחה להגיע לפסגות והצלחות והכרה עולמית תוך תקופה קצרה ומתוך דמוקרטיה וכהיותה בית לכל יהודי אשר חפץ. עלינו להמשיך ולספר את שהיה, ולהמשיך את ניצחון הרוח על אלה שניסו לכבות לנו אותה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.