בס"ד

18.4.2024 | י' ניסן התשפ"ד

0

פוסטים עלו השבוע

החדשות החמות:

>> מגזין

נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו

 לכבוד יום ירושלים המציין את אחדותה של העיר, 'מנורה' עם הגעגועים, העלייה, ההתיישבות ואהבת הארץ וירושלים בספרי יהודי בוכרה

גיורא פוזיילוב

לאן שאני נוסע, אני נוסע רק לארץ ישראל (ר' נחמן מברסלב)

בעזרת השם השבוע ביום כ"ח באייר נחוג את 'יום ירושלים', הוא יום איחודה של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. 

אנו נמצאים בין חג הפסח, ימי הזיכרון והעצמאות, ליום ירושלים שהוכרז אחרי נס הניצחון במלחמת ששת הימים ושחרור חבלי הארץ והמקומות הקדושים. בחג הפסח היינו לעם, ביום העצמאות הוכרזה עצמאותנו המחודשת בארץ ישראל, ובכ"ח באייר תשכ"ז שוחררה ואוחדה ירושלים. זכינו לעצמאות זו בסיעתא דשמיא ובמסירות הנפש של אבותינו שעלו לירושלים מקצווי תבל, וגם של אבותינו מקהילות יהודי בוכרה מאסיה התיכונה, שעלו ארצה עם ראשוני חובבי ציון בתור חלוצים ראשונים, ותרמו תרומה של ממש בעלייה, בהתיישבות, בבנייה ובתמיכה כלכלית ביישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. את אהבתם לארץ וגעגועי דורות אליה סיפרו בהקדמות לספרים שהוציאו לאור באותם ימים. ירושלים תמיד הייתה אצלם על ראש שמחתם, אותה זכרו ואליה נכספו בכל רגע ורגע.

צמאה לה נפשנו 

להלן יובאו מדבריהם של עולים המספרים על עלייתם ארצה להתיישבות או רק לביקור, לפי סדר הדפסת הספרים. 

1 – ר' משה ברוך מבוכרה הגיע ארצה בשנת תרי"ג (1853). במהלך סיורו ביקר בירושלים ובטבריה, ובל"ג בעומר תרי"ג (1853) עלה לקבר רבי שמעון בר יוחאי. ר' משה ברוך מתאר את המעמד: 

"וזכיתי דרשב"י זיע"א [דרבי שמעון בר יוחאי זכותו יגן עלינו אמן] למירון תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו], ומי יוכל למלל גבורת השם ביום הקדוש הלולא זה באסיפת אחינו ב"י [בית ישראל/בני ישראל] לאלפים ה"י [ה' ישמרם] מכל המנהגים הן ספרדים והן אשכנזים י"צ [ישמרם צורם]".

2 – בשנת תרכ"ג (1863) נדפס בווינה הספר "חקת הפסח". המוציאים לאור שבו באותה עת מביקור בירושלים, ועל געגועיהם לארץ הם כותבים בהקדמה לספר את הדברים הבאים:

"צמאה לה נפשנו מארץ מרחק לחבק חרבות שוממותיה… צמאה לה נפשנו ממרחקים מארץ בוכארא מולדתנו ומכורתנו, כמהּ לה בשרנו לעלות אל עיר קברות אבותינו ולהשתטח שם במבחר קברינו, להשתפך נפשנו במקום אשר נגנזו שם כל חמדות ישראל… כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

3 – ר' דוד מלמד ב"ר חפץ עלה והתיישב בירושלים עם בני ביתו בשנת תר"ל (1870) לערך. בשנת תרל"א (1871) הוציא לאור בירושלים את ספר "ברכת האילנות", בהקדמתו הוא מספר על מסעו ארצה, מסע שנמשך שישה חודשים, ומודה לה' על שזיכהו לעלות ולהתיישב בירושלים – וכדבריו:
"ובאתי לשלום אל עיר השלום, אני ואשתי וילדי שיחיו, וקבעתי דירתי בארץ הק'[ודש] ובעיר ה', דבר אשר לא קדמני שום אדם מארץ מולדתי, ואנכי הראשון מארץ בוכארא הבא לשכון באה"ק [בארץ הקודש] הוא וביתו…"

חובבי ציון 

4 – בשנת תר"ן (1890) יצא לאור בירושלים על ידי ר' יעקב באי מבוכרה הספר "אורח חיים". בהקדמתו הוא מודה לקב"ה על שזיכהו לעלות ולהתיישב בירושלים, ומספר על המקומות שביקר בארץ ועל רחשי ליבו העזים. ר' יעקב באי נהג כיתר העולים לרגל ממרכז אסיה, וחילק את סיורו בארץ לשלשה מסעות: בחלקו הראשון של הסיור התפלל בכותל המערבי ובקברי הנביאים והתנאים שבסביבות ירושלים. בחלקו השני של הסיור- בדרום ירושלים, יצא לקבר רחל, שם ערך ליל לימוד בצירוף עשרה חכמים ומשם המשיך למערת המכפלה, וחלקו השלישי והארוך של הסיור היה המסע לצפון הארץ, ששיאו היה השתתפות העולים לרגל, בהילולת ר' שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר במירון. 

5 – בשנים אלה גברה העלייה מאסיה התיכונה לארץ ישראל ורבו התיאורים על הסיורים של העולים בארץ. בשנת תר"ן (1890) כבר היו בירושלים כמה מאות יהודים מאסיה התיכונה. הללו התאגדו לחברה בשם חברת "חובבי ציון" ובחודש סיון תר"ן (1890) התאספו והחליטו לצאת ביוזמה לבניית שכונה מיוחדת לבני הקהילה.

ב'קול קורא', שהוא כמעין סיכום לאסיפת היסוד, מספרים מייסדי החברה על תנופת הבנייה בירושלים והקמת שכונות חדשות לבני העדות השונות:

"במה יבנו חרבות ירושלם, ובשכל האנושי אשר בהם, וברגשי קדש המלאים חיבה לארצם ולמולדתם, ה' הצליח בידם ויסדו אגודות וחברות שונות, ובנו להם בתים מפוארים ובתי כנסיות לתפילה ולתפארת".

ומאידך-גיסא הם פנו לאחיהם באסיה התיכונה בשאלה:

"ואנחנו? האם פעלנו דבר לטובת אחינו או לטובת ארצנו ומולדתנו? למה נגרע אנן מיתר אחינו? מדוע גורלנו נופל מגורלם?… על כן קמנו ונתעודד ליקבה"ו [לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה] ונתאספנו בליל ד' העבר לייסד ועד קדוש… ומעתה נתננו הכח והעוז בידם להשתדל לטובתינו ולייסד חברה לבניין בתים ובית הכנסת, ובתי המדרש וכל דבר הצריך לקהילתנו הרוממה".

6 – בשנת תרנ"ג (1893) הוציא לאור ר' יוסף שלום מלמד בירושלים את הספר "שארית יוסף", לציון עשרים וחמש שנה לעלייתו והתיישבותו בירושלים. על המפגש עם אבני הכותל המערבי מספר ר' יוסף:

"בעמדי לפני שכינת עוזנו הכותל המערבי ת"ו [תבנה ותכונן] זחלתי ואירא ועיני נוזלים מקור דמעה איככה אוכל וראיתי בית המקדש חרב, שועלים הלכו בו… ומוסיף בהמשך: …זכיתי להשתטח על קברי הצדיקים אשר בארבע ארצות החיים, זאת נחמתי".

7 – בשנת תר"ן (1890) היו בירושלים מאות יהודים מאסיה התיכונה בהם מנהיגי קהל ותלמידי חכמים, ששימשו מנהיגי קהילת יהודי בוכארה בירושלים; באותה שנה עלה והתיישב בירושלים ר' שלמה מוסאיוף. חכם זה עסק בחכמת הנסתר, הוציא לאור בירושלים כמה ספרים, בהם סדרת הסידורים "חקת עולם" המיוסדים על מנהגי ירושלים וקהל חסידים "בית אל" בירושלים, ואשר על פי הנוסח המתוקן בהם נוהגים כיום בני עדות המזרח והספרדים.

בשנת תרנ"ג (1893) הוציא לאור ר' שלמה מוסאיוף את הכרך הראשון של "חקת עולם" סידור לימות החול. בהקדמתו לסידור, הוא מספר על שאיפתו להגיע לירושלים ומסעו אליה מאסיה התיכונה בשנת תר"ן (1890):

"אני שלמה מוסאיוב יליד ארץ בוכארי… רוחי הנעיתני לעזוב ארץ מולדתי, ואשר בתוכה נתגדלתי ולעלות לארצנו הקדושה, ארץ אשר אבותינו ישבו עליה… ובכל פינות שאנו פונים נשווה את ירושלים נגדנו תמיד, כמ"ש [כמו שנאמר] אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

"לעלות בנחלת אבותי"

8 – אישיות חשובה נוספת, לה שמור מקום מרכזי בגיבושה של שפת יהודי בוכרה שבעל פה לשפה ספרותית, תוך כדי פעילות רבה להוצאה לאור של ספרים למען בני הקהילה בירושלים ובמרכז אסיה משנת תרנ"ג עד שנת תר"ע (1910-1893) היה רבי שמעון חכם.

בספרו "זכר צדיק" שהוציאו לאור לזכרו של בנו יחידו ר' פנחס, שנפטר זמן קצר לאחר שעלה לירושלים, מספר ר' שמעון על המניעים שהביאוהו לעלות ארצה: 

"ומה אני פה, מתי אעשה חובתי, גם אנכי לביתי… כן יעצוני כליותי, לעלות בנחלת אבותי… התאמצתי למכור כלי ביתי, וחדר דירתי, באלול התר"ן [1890] נסעתי, אני ובני ואשתי. זכיתי להלך בתוככי ירושלים… הלכנו לכותל המערבי… לחונן עפרה ולנשק אבניה, גם בכינו על גלות השכינה ובניה".

9 – מעדות של אחד השליחים שיצאו מירושלים לאסיה התיכונה אנו שומעים על יחסם של בני הקהילה באסיה התיכונה לירושלים ועל השתדלותם לסייע לשליחים באסיה התיכונה וליושבי ירושלים. וכך מסופר בהקדמה לקונטרס "מגילת ספר":

"בשבח אחינו שבחו"ל [שבחוץ לארץ] הנותנים לבב אל הקודש עיר ירושלם ת"ו [תבנה ותכונן] בכלל והבית הזה בפרט. והן בכלל אחינו הבוכארים המשכימים לדרך פעמיהם לעלות לרגל וקודם נסיעתם מפרישים מהונם סך מה לצדקה לבתי חסד".

10 – בשנת תרנ"ד (1894) עלה ר' שלמה באבאג'אן פנחסוף לביקור קצר בארץ. במהלך הביקור הוציא לאור בירושלים את תרגומו לספר איוב בטג'יקית-יהודית, בהקדמתו לספר כתב על פגישתו עם אבני הכותל, שם שאל:

"עד מתי? עד מתי תקבץ פזורים? עד אן תשרוק ותשוב לנהל צאן מרעיתך בחרת בו?… איה דברי חוזיך הנביאים? מתי? מתי קץ הפלאות ותשועתך תגלה?"

11 – ר' רפאל ב"ר פנחס נשיא, שעלה באותה עת מאסיה התיכונה ונפגש עם יהודי ירושלים לפני אבני הכותל, מספר גם הוא בהתפעמות על כך בהקדמתו לספר "שיר השירים" בתרגומו של ר' שמעון חכם שאותו הוציא לאור בירושלים בשנת תרנ"ו:

"במה אקדם לאלוקי מרום אשר גמלני בדרכים בים וביבשה ובמסילה, מי אנכי כי הביאתני עד הלום בתוככי ירושלים… הנה ראה ראיתי את בני עמי מתקבצים אסופות אסופות עדה וקהילה, אחר הכותל המערבי מתפללים ולומדים ומבקשים סליחה ומחילה".

12 – בשנת תרנ"ז (1897) יצא לאור בירושלים על ידי ר' יוסף הכהן חסיד הספר "פטירת משה רבינו" בתרגומו של ר' שמעון חכם. המביא לבית הדפוס מספר בהקדמתו כיצד עלה לראשונה לירושלים בשנת תרמ"א (1881), כדלהלן: 

"ונצבו רגלי בהדרת קודש לפני שער השמים… כותל המערבי ת"ו [תבנה ותכונן]… רגשות קודש סערו בקרבי ועיני נגרו דמעות… על גלות השכינה וישראל…"

באותה עת נדר שאם ה' יסייע לו "ונתן לי לחם חוקי, די סיפוקי לעלות ירושלימה", הרי שיעלה וישתקע בה יחד עם בני משפחתו. ואכן, בשנת תרנ"ד (1894) זכה לכך. 

13 – ר' רחמים ב"ר אליהו, אחיו של המתרגם ר' שמעון חכם, הביא לדפוס בירושלים בשנת תרנ"ט (1899) את הקונטרס "הפטרה ליום שמיני של פסח" בתרגום לתאג'יכית-יהודית. וכך כתב בהקדמתו:

"למען יהיה לי לזכרון, להודות לקל צורי על כל הטובה אשר גמלני לעלות בארצנו בתוככי ירושלים ת"ו, כי מי אנכי ומי ביתי כי הביאתני עד הלום לרצות אבני כתלנו כותל המערבי ולחונן עפרה להשתטח על קברי הצדיקים… ועל כל דנא מהודא ומשבח אנא".

מתי אזכה לעלות בהר ה' 

14 – בשנת תרנ"ט (1899) הוציא לאור ר' מתת סולימניוף את הספר "ויאסוף דוד". ובהקדמה לספר סיפר על עליותיו הראשונה והשניה ארצה:

"זכיתי ונתן בליבי ה' אלוקי השמים לעלות אל בית ה' ברשפי התלהבות בליבי, לאמר קום עלה בית קל היא עיה"ק [עיר הקודש] ירושלם תובב"א [תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן]… בשנת אתה תרח"ם [תרמ"ח/1888] ציון חו'[דש] אייר ביום פסח ב'. ברוך ה' אשר זיכני להלך באדמת הקדש ולעשות זיארה למקום קדשנו ותפארתינו כותל המערבי תובב"א, וכל המקומות הקדושים קברי הצדיקים זיע"א [זכותם תגן עלינו אמן]. ואחר מ' יום חזרתי לעיר מולדתי כתה קורגאן, כפר בוכארא [כלומר, הסמוכה לבוכרה] והייתי משתוקק מתי אזכה לעלות בהר ה' להתיישב ישוב קבע בתוככי ירושלם ת"ו [תבנה ותכונן], ועזרנו ה' אלי בפעם הזאת וזכיתי לעלות ולבוא… ועזבתי כל אשר לי וכל טרדת הבלי החו"ל ובאתי לחסות אני וביתי בחצרות בית אלד'ינו פעם ב' בש'[נת] תרנ"א [1891] ב' בסיון".

15 – כך מספר גם ר' ברוך בן עבד אל רחמן נשיא בהקדמה לקונטרס "תיקון סעודה" שהוציא לאור בירושלים בשנת תר"ס.

16 – בשנת תרס"ב (1902) הוציא לאור ר' זכריה בן מולא יצחק בפעם שניה את הספר "פטירת משה רבינו" בתרגומו של ר' שמעון חכם. בהקדמתו כותב שהוציא לאור את הספר למען זיכוי הרבים:

"ולזכרון עלותי ירושלימה… גם לרבות אשר נצבו רגלי בחצרות קודש בארבע אמות של הלכ"ה לפני שער השמים… כותל המערבי ת"ו [תבנה ותכונן]… ולא זו אף שזכיתי לעלות בארבע ארצות הקודש יחד ירושלים ת"ו… להשתטח על מצבות קברי חסידי עליון לקדושים אשר בארץ המה… ובעיה"ק [ובעיר הקודש] טבריא ת"ו ביום פסח שני בהילולא של ר' מאיר בעל הנס ור' עקיבא ע"ה [עליהם השלום]".

17 – בשנת תרס"ד (1904) הוציא לאור בירושלים ר' ניסים שם טוב מהעיר בוכארא את "ספר מעמדות". בהקדמתו לספר הוא מספר על בני משפחתו שעלו מבוכרה לירושלים והשתקעו בה בשנים האחרונות, על דרך עלייתו וכניסתו לארץ כתב זאת:

"ונסעתי בסיון התרנ"ט [1899] בעת שהייתה אז גזירת הכניסה ביפו. ובצער גדול ויסורים קשים נכנסתי דרך ביירות ובאתי בעיר טבריא ת"ו [תבנה ותכונן] ובעיר צפת תובב"א [תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן] ונשתטחתי שמה על כל קברי הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה. ובחודש אב הנחמות זכיתי להתהלך… בעיה"ק ירושת"ו [בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן]… מששתי רגביה ונשקתי במו פי אבניה. רגשות קודש סערו בקרבי, ועיני נגרו דמעות כמים לים על גלות שכינה וישראל. גם זכיתי להשתטח על מצבת קבורת רחל אמנו בדרך אפרת והלכתי לעיר בתי אבות קרית ארבע היא חברון תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו]. ונשתטחתי על קברי אבוה"ק [אבותינו הקדושים] במערת המכפלה…"

18 – באותה שנה הוציא לאור בירושלים אליהו יאדגאר את הספר "נר נשמה". בהקדמתו הוא מספר על עלייתו ארצה להשתטח על קברי הצדיקים יחד עם אמו שעלתה ארצה על מנת להשתקע בה. על ביקורו בארץ כתב כך:

"נצבו רגלינו… כותל המערבי ת"ו [תבנה ותכונן]. מששנו רגביה ונשקנו במו פינו אבניה. רגשות קודש סערו בקרבנו ועינינו נגרו דמעות כמים לים על גלות שכינה וישראל. זאת ועוד אחרת טובה כפולה ומכופלת, שזיכנו האל גם לעלות להשתטח על כל קברי הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה ישני חברון ת"ו… ועיה"ק [ועיר הקודש] צפת ומירון תובב"א [תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן]".

זכרון עלותי ירושלימה 

19 – ר' חיים כימיאגרוב שעלה מסמרקנד, הוציא לאור בירושלים בשנת תרס"ח (1908) לערך, את הספר "אור לחיים" הכולל תיקון חצות, סליחות והתרת נדרים ותפילות כמנהג ארץ ישראל. בהקדמתו כתב:

"הפעם אודה את ה' כי החייני וקיימני והגיעני לזמן הזה לעלות אל הקודש ולהסתופף בחצרות קדשו ולחזות בנועם ה' בכמה מנהגים טובים ונפלאים אשר זכו אחינו בארה"ק [בארץ הקודש] להתנהג על פיהם".

20 – ר' בנימין ב"ר אהרן כורד, שעלה ארצה כעולה רגל, הוציא לאור בירושלים בשנת תר"ע (1910) ספר פיוטים בשם "שירי צבי" על שם שארץ ישראל נקראת "ארץ הצבי". וכך כתב בהקדמתו:

"אברך את ה' אשר יעצני, ובדרך אמת הנחני ובחסדו הגדול מכל צרות הצילני, ועד כעת הזאת הגיעני, כי זאת הפעם זיכני לעלות ולראות בהר הקודש בירושלים בפרט וארבע ארצות בכלל… מה אני ומה חיי שזכיתי עד הלום, ומאז באתי אמרתי אני בלבי לעשות איזה דבר לזכרון עלותי ירושלימה, ראיתי שיש בידי איזה פזמונים ששייכים לכבוד ארבע ארצות וצדיקים וחסידים אשר טמונים בתוכה וקראתי שמו שירי צבי ר"ל [רוצה לומר] על שם ארץ ישראל".

21 – בשנת תרע"ב (1912) הוציא לאור ר' שלמה באבאג'אן פנחסוף שנית את מילונו "מילים ששה", בהקדמתו כתב דברים אלה: 

"בהיות כי זה הוא פעם שלישי שהקל זיכני לעלות ולשכון בעה"ק ירושת"ו [בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן] עיר נחלת אבותינו והודות לקל כי הפעם זיכני לשכון בה דירת קבע".

בשנת תרפ"ו (1926) הוא הוציא לאור את הפיוט "מי כמוך" לר' יהודה הלוי, שבני עדות המזרח נוהגים לומר בשבת פרשת "זכור", בצירוף תרגום לטג'יקית-יהודית. בהקדמתו הודה לה' על אשר "בימי הזקנה והשיבה הגיעני, ולשכון במקום קדשו זיכני, אכן מחויב אנכי להודות לאל עליון, אולי להיות לנפשי פדיון".

 22 – האחרון בתקופה זו שמציין בהקדמה לספרו את הקורות אותו ואת בני משפחתו בעלייתם לארץ ישראל הוא שלמה צופיוף. הוא עלה כמה פעמים ארצה, ואף השתקע בירושלים לתקופה מסוימת, אולם אחר כך שב לעסקיו באסיה התיכונה. המהפכה הבולשביקית המיטה חורבן על עסקיו, ובעקבותיה איבד את רכושו ואף הוא עצמו היה נתון בסכנת חיים. כדבריו בהקדמתו לסידור התפילה "בית דוד ושלמה", שהוציא לאור בירושלים בשנת תרצ"ד "כדי להפיצו חנם אין כסף" כדבריו:

"אנכי שלמה בן… דוד הכהן צופיוף… רוחי הניעתני לעלות לארצנו הקדושה… בזמן חיים חיותו של מר אבי ז"ל אשר עלה ירושלימה פעם ראשונה בשנת תר"ן [1890] לשם זיארה להשתטח על קברי הצדיקים… ופעם שניה בשנת תרס"א [1901] עזב את ארץ מולדתו ועסקיו ובא ירושלימה עם מרת אמי… ואחותי… לדור בה דירת קבע. ותכף לבואו בנה בתים ובור מים ועליהם בית הכנסת גדולה, והקדיש אותם לטובת אחינו עדת הבוכארים, וקרא את בהכ"נ [בית הכנסת] בשם מגן דוד… וגם הזיל זהב מכיסו בהדפסת ספרי קבלה, שער הכוונות ומבוא שערים, על מנת לחלקם ברבים חנם אין כסף. ואנוכי נגררתי אחריו ועליתי לארץ בפעם ראשונה בשנת תרס"ב [1902]… ופעם שניה שנת תרס"ד [1904], וה' זיכני להמצא בזמן פטירת אבי ז"ל… וכדי לעשות נחת רוח ועילוי לנשמתם, הדפסתי פעמיים את ספר תהלים בשילוב הוי"ה אדנו"ת וחילקתי אותם לרבים חנם אין כסף, ומאז והלאה הייתי הולך ובא לארץ, עד שבפעם האחרונה עליתי לארץ לחלוטין… ואחרי הרפתקאות רבות וסכנת דרכים זכיתי להכנס בירושלים ביום י"ב לחודש ניסן שנת תרפ"א [1921]… ומיום שבאתי לארץ בפעם האחרונה היה בדעתי להגיש שלמי תודה לאלקים אשר זיכני להסתופף בנחלת אבותינו בארצינו הקדושה. לכן עלה ברעיוני להדפיס סידור תפילה".

התרשמותם של העולים והביטויים הרגשיים העזים שבהם תיארו כיצד ראו לראשונה בחייהם את מקום המקדש וירושלים הנכספת והרחוקה כל כך מארץ הולדתם, וסערת הרגשות שפקדה אותם עת התפללו סמוך לאבני הכותל המערבי ובהשתטחותם על קברי האבות והאמהות ושאר אבות האומה – נביאים ותנאים – הביאו להגברת העלייה ממרכז אסיה לארץ ישראל. התיאורים הללו שנדפסו בראשי הספרים שיצאו לאור באותם שנים נפוצו ברחבי מרכז אסיה והביאו להגברת העלייה לרגל והעלייה להתיישב בירושלים. ואכן, ערב מלחמת העולם הראשונה מנו יהודי בוכרה בירושלים כ-1500 נפש, בעוד שמספר עולי הרגל מקרבם שהיו עד אז בירושלים לפחות פעם אחת היה כמה אלפים.

ההקדמות לספרים אלה והספרים עצמם שנדפסו בירושלים, שימשו כסוכנים ושליחי תרבות בעידוד העלייה לירושלים של יהודי בוכרה במרכז אסיה בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה הכ'. הם גם עודדו עולים ממרכז אסיה שהגיעו לירושלים, להוציא לאור ספרי קודש ובהקדמתם לספרים סיפרו את סיפור עלייתם, וכביטויי האהבה והגעגועים וייסורי העלייה של העולים הראשונים כך הם ביטויי הכיסופים של העולים האחרונים לארץ ישראל ולמקומות הקדושים שאליהם נכספו.

נגישות