פנחסי מספר "המנהג הזה, להזמין אורחים היה נחלת רוב היהודים בעירנו". הוא מוסיף ומספר "כמובן עם החכמים היינו מדברים עברית וכן עם החיילים השבויים".
"בבתי כנסת רבים קונים אותם האנשים את מצוות הח'תאני מידי שנה בשנה, שכן רק עשירי הקהל יכולים לעמוד בהוצאה הגדולה של עריכת הסעודה".
"גם הגויים היו באים עם צלחותיהם ומבקשים "פלאב" וגם היו נענים – למען יחסי שכנות. הם קראו לסעודה זו: "אשי תווראת" – סעודת התורה".
"כל בני המשפחה התגייסו לסייע בהכנת השרשראות ובתליית פירות משבעת המינים בתקרת הסוכה. על הכתלים תלינו תמונות שונות: תמונה המיוחסת לרמב"ם, תמונה המתארת את "עקדת יצחק", ועוד. כך שבכל שנה בנינו סוכה מפוארת, כשאת פתחה דאגנו לקשט בעלי אקליפטוס שהוסיפו הוד והדר".
…..
כבר במוצאי יום הכיפורים יוצאים לתקוע יתד לסוכה, לקיים את המאמר "ילכו מחיל אל חיל" (שו"ע, אורח חיים, סימן תרכ"ד, רמ"א).
הסוכה הבוכארית הייתה גדולה מאד ומפורסמת ביופיה. ה"קומה" התחתונה הייתה עטופה בשטיחים, וחלקה העליון – ב"סוֹזְני" (מעשה מחט) ובפרוכות. בסוכה היו תולים פירות שונים – אשכולות ענבים, רימונים, מלונים, אבטיחים ומיני פירות אחרים אותם שמרו במיוחד לחג. גם תלו מיני "חַלִילַה", דהיינו רצועות משי בשלל צבעים, נָאסבּוֹי (מיני בשמים), "מזרח" ובו תמונת ירושלים, תמונות של רבנים וכל דבר אמנותי שהגיע מארץ ישראל. הסכך היה מענפי ערבה רבים, ומסביב לפתחה היו קולעים מענפי ערבה ופרחים בצבעים שונים כמין קימרון שהיה מוסיף יופי הן מבחוץ והן מבפנים. עליו תלו "סוזני" כמעין וילון. בפינת הסוכה היו מציבים "כסא של אליהו הנביא" לשבעת "האושפיזין", ועליו מניחים ספרי קודש.
בניית הסוכה נקראת "סוכה-בנדי", דהיינו "קשירת הסוכה" ומובנו "בניית סוכה".
בבוכארה עצמה לא היו מצויים עצי תמר. את הלולב והאתרוג הביאו מארץ ישראל. אחר מלחמת העולם הראשונה היו מגיעים ארבעת המינים הללו בדרך לא דרך ממרחקים, מהקווקז, או מהאזורים הקרובים לים השחור. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה יצאו שליחים מירושלים לאסיה התיכונה והפיצו את ארבעת המינים שם. מן ההכנסות החזיקו את התלמוד תורה של הקהילה הבוכארית בירושלים. כך כל ראש משפחה רכש את ארבעת המינים וזיכה את כל בני משפחתו. בליל החג, לאחר סיום התפילה, אין נכנסים מיד לסוכה, אלא ממתינים עד אשר כל בני המשפחה מתאספים בפתחה. בעל הבית קורא את סדר האושפיזין שבסידור ורק אחר כך נכנסים לסוכה. בכל ערב משבעת ימי החג עורכים "חשבון סוכה", אלו הן גימטריות שונות המראות את שמות ה"אושפיזין" בהתאמות שונות למילה סוכה. על הילדים לדעת בדיוק את החשבון, אותו למדו בתלמוד תורה. אחר קוראים בכל לילה את משניות מסכת סוכה ומשניות המתאימות לאושפיזין, על פי סדר שייסד מחבר ספרי "חמדת ימים" ו"חמד אלקים", שנאמרו מספר "מקראי קודש" שיצא לאור בירושלים על ידי ר' שמעון חכם.
לאחר תפילת החג ביום הראשון היו הולכים לביקורי חג בסוכות של נכבדי הקהל.
חופשה לחיילים
לחג הגיעו אורחים רבים. בקהילות היהודיות באסיה התיכונה אירחו בסוכות אורחים שהגיעו מערים אחרות; משפחות נזקקות; "חכמים" ו"מלמדים" שבאו מארץ ישראל ללמד בקהילות באסיה התיכונה; תלמידי חכמים מבני הקהילה; וחיילים יהודים ששירתו בצבא הרוסי. החוקר יעקב פנחסי מספר בזיכרונותיו שראשי קהילת יהודי סמרקנד השתדלו בפני השלטונות להשיג עבור החיילים היהודים חופשה בימים הנוראים ובחגים. פנחסי מספר "המנהג הזה, להזמין אורחים היה נחלת רוב היהודים בעירנו". הוא מוסיף ומספר "כמובן עם החכמים היינו מדברים עברית וכן עם החיילים השבויים".
גם נשים נהגו לברך על הלולב, אף על פי שאינן מחויבות בכך, ואולם בזמן האחרון יש שנמנעות מכך. השיר האהוב על בני הקהילה בחג הסוכות הוא "סוכה ולולב לעם סגולה" עם תפסירו. בליל הושענא-רבה, הלילה השביעי של חג הסוכות מקפידים שלא לישון בלילה וקוראים את הסדר הנדפס ב"קריאי מועד". לאחר חצות לילה עורכים סעודה. לקראת עלות השחר קוראים את מדרש פטירת משה רבינו עם תרגום בוכארי. את "תיקון הושענא רבה" ערכו בסוכת בית הכנסת או בסוכה של אחד מבני הקהילה.
שמיני עצרת ושמחת תורה
לקראת שמחת תורה קושטו בתי הכנסת וארון הקודש שבו בפרוכות נאות ובסוזני. את ספרי התורה הוציאו מארון הקודש והניחו על תיבה. את ספרי התורה עטפו בשבע פרוכות. כל אדם המסיר פרוכת, תורם לבית הכנסת. הסרת הפרוכת האחרונה נמכרת ביוקר רב.
בכל בית כנסת קנו שלשה אנשים עוד בליל יום הכיפורים את עליות החתנים: חתן מעונה, חתן תורה וחתן בראשית, הנקראים כולם בשם חַ'תַאני. הם עורכים (ביחד או בנפרד) סעודת מצוה גדולה אחר התפילה, סעודה שאליה מזמינים את כל הציבור כולו, ואליה מתכוננים מאז מוצאי יום הכיפורים. בבתי כנסת רבים קונים אותם האנשים את מצוות הח'תאני מידי שנה בשנה, שכן רק עשירי הקהל יכולים לעמוד בהוצאה הגדולה של עריכת הסעודה.
בשכונות היהודים היו סירים גדולים מאוד מנחושת. כאשר זקוקים לסיר גדול לשמחה, משאילים זה לזה. סיר גדול כזה נקרא "דְגי ח'תאני" (סיר החתן) ומסמל את הסעודות החשובות שהכינו בו. אם לכבוד נישואין, אם לכבוד שמחת תורה או לשמחות אחרות. לצורך הבישול הזמינו אדם מיוחד היודע לבשל 50-30 ק"ג אורז, אותו בישלו עם שומן כבש, כבש בקר, צימוקים, שקדים, חומוס וגזר – הנקרא פְלָאב. חתן התורה, או שאר החתנים, מזמין את קהל המתפללים אל ביתו לסעודת מצווה. לאחר סיום הסעודה שרים ורוקדים עם ספר התורה עד השעות המאוחרות של היום. גם הגויים היו באים עם צלחותיהם ומבקשים "פלאב" וגם היו נענים – למען יחסי שכנות. הם קראו לסעודה זו: "אשי תווראת" – סעודת התורה.
הפיוט שנהגו יהודי בוכארה לשורר בשעת ההקפות, ומילותיו שונות ממילות הפיוטים של עדות אחרות הוא:
אין אמיץ כה', ואין אהוב כבן עמרם, אין אמונה כתורה, ואין אוחזיה כישראל. אין בחיר כה', ואין בחור כבן עמרם, אין ברוכה כתורה, ואין בוטחיה כישראל.
וכן על זו הדרך על סדר האלף בית.
ההבדל העיקרי בין נוסח בוכארה לשאר הנוסחים הוא שבשאר הנוסחים התואר לישראל הוא בלשון יחיד וביחס לתורה: אומרה, בוחרה, גורסה וכו'. ואילו בנוסח בוכארה התואר לישראל ביחס לתורה בלשון רבים: אוחזיה, בוטחיה, גוזריה, דובריה וכו'. אך לא תמיד השתמשו יהודי בוכארה בנוסח זה, ולעיתים הכניסו בספריהם את אחד הנוסחים שהיו מקובלים בקרב עדות אחרות.
מלבד פיוט זה שרו יהודי בוכארה את הפיוטים המקובלים בקרב יוצאי ספרד ועדות המזרח: "הללויה, הללויה, הללו את שם ה'", "שמחו נא, שמחו נא בשמחת התורה", מפי אל מפי אל יברך ישראל".
אהרן מתת-טוב מספר בזיכרונותיו על ימי חג הסוכות ושמחת תורה בשנות ילדותו בשכונת "רחובות הבוכארים":
"סבא חיים נטע דקל שהניב לולבים לבני המשפחה ולשכנים. הדוד אריה היה ממונה על חיתוך הלולבים מהעץ. יתר הענפים שימשו כסכך לסוכה המשפחתית.
אני זוכר שבערך בגיל 12 הייתי ממונה על בניית הסוכה. את העצים לבניית הסוכה נהגנו לשמור מתחת לרעפים שהיו מעל התקרה של בית סבא. מדי שנה לקראת חג סוכות עליתי ברגליים יחפות על השער שבכניסה לבניין והורדתי את העצים לחצר של סבא.
לסבא היו שטיחים בוכאריים גדולים ומהם בנינו את 'קירות' הסוכה. בכתלים, בחלק העליון מסביב לסוכה, התקנו את הנדבך הראשון מבד משי צהוב מקושט בפסים עדינים. בחלק האמצעי של הסוכה כיסינו את ה'קירות' בשטיחים היפים. כל בני המשפחה התגייסו לסייע בהכנת השרשראות ובתליית פירות משבעת המינים בתקרת הסוכה. על הכתלים תלינו תמונות שונות: תמונה המיוחסת לרמב"ם, תמונה המתארת את "עקדת יצחק", ועוד. כך שבכל שנה בנינו סוכה מפוארת, כשאת פתחה דאגנו לקשט בעלי אקליפטוס שהוסיפו הוד והדר.
זיכרון נוסף מבית סבא היה בחג שמחת תורה. סבא שימש "חתן תורה" כמדומני שהוא היה חתן בראשית, שהוא החתן השלישי בין חתני התורה המתחיל מ"זאת הברכה" עד לסיום "לעיני כל ישראל" ועד סיום הקריאה של חתן בראשית בפרשת בראשית בפסוק "אשר ברא אלקים לעשות".
לחתן שרו: "ישמח חתני בקהל אמוני, ישא ברכה מאת ה'… "
"חתן התורה" הזמין את כל מתפללי בית הכנסת לסעודה גדולה "לגומרה של תורה". זוכר אני את סבתא חנה שהתחילה בהכנות לסעודה ימים רבים לפני בוא החג הגדול. היא אפתה את הלחם השטוח – "נון טוקי" בכמויות גדולות. באי בית הכנסת שלנו וידידיו של סבא חיים מתת הוזמנו להתארח בביתם, ולאחר התפילה סבתא טיגנה כמויות גדולות של דגים חיים שטובלו בתבלינים ערבים לחיך וגם הכינה כמויות גדולות של גפילטע פיש שהוגשו לאורחים. כמנה שנייה הוגשו פרוסות ערבות של בשר בקר ועוף (מאכל הנקרא בבוכארית- יאכני) יחד עם אורז ירוק המבושל עם הרבה עשבי תיבול (הנקרא בבוכארית בח'ש). כמנה אחרונה הוגשו מיטב פירות העונה.
בין המנות הדשנות והערבות שרו הפייטנים נעימות בוכאריות שכללו את הלחן של "עץ הרימון נתן ריחו", "בבוכארה היפה", "טעם המן" ועוד. לאחר שתיית משקה הערק יצאו האורחים גם בריקודים.
שני האחים הפייטנים ('החופזים' בבוכארית) משיח ומנחם אלעזרוב ז"ל, שהיו קרובי משפחה שלנו הגיעו במיוחד מתל-אביב לאירוע, הם ונשותיהם. היו להם קולות ערבים. השירה והריקודים נמשכו שעות והשמחה הייתה רבה.
