" כל כך הזוי לראות שאחרי כל כך הרבה תלאות, בני העם היהודי לא מסוגלים להתאחד בממלכה החדשה שלהם תחת ריבונות אחת."

השבוע ראיתי בקבוצה ״היסטוריה נסתרת״ בפייסבוק, פוסט שעוסק בתופעת טבע נדירה ומדהימה: מפגש בין שני נהרות עוצמתיים: נהר רון (Rhone) ונהר ארוו (Arve) שזורמים בעיר ז'נבה שבשוויץ. הנהרות הללו נפגשים בנקודה מסוימת לכדי נהר אחד, אבל המים שלהם נשארים מובחנים זה מזה בצורה מופלאה. 

נהר הרון מקורו באגם להמן, והמים שלו כחולים ויפים. נהר הארוו, לעומתו, מקבל את מימיו מהקרחונים הרבים של עמק Chamonix והוא בעל גוונים קודרים, כתוצאה מזרימה חזקה אשר גורפת ומערבלת את הסלעים והבוץ שבקרקעית.

בנקודת המפגש בין שני הנהרות הללו, קיימת עוצמת סחף אדירה, וככה נוצא ניגוד מדהים בין הצבעים השונים של הנהרות (חפשו בגוגל!). הנהרות הללו מחוברים זה לזה באותו אפיק אבל מובדלים ביניהם באופן ברור על ידי ההתנגדות העוצמתית של הזרמים.

הזעקה של אברי גלעד

באותה הפלטפורמה (פייסבוק), במקום שונה (הפרופיל של אברי גלעד), ניתן לקרוא על שני זרמים שכאלה במציאות הישראלית. רק שכאן זה הרבה פחות מרהיב מאשר בשווייץ, והרבה יותר עצוב. עקב החלטת הרב קנייבסקי לפתוח את מסגרות החינוך החרדיות, בניגוד להחלטת ממשלת ישראל, כתב אברי גלעד פוסט כואב וזועם. בפוסט הזה טען גלעד להכרזת עצמאות חרדית, וכינה את החלטת הרב קנייבסקי לפתוח את מערכת החינוך החרדי ״מרד״.

 כך כתב אברי גלעד: ״זה לא יכול לעבור בשקט… רוצים להדביק ולהידבק- תרגישו חופשי, רק אל תגיעו אל ערינו הירוקות, אל גני הילדים שלנו, אל התחבורה הציבורית שלנו, אל הנתונים שלנו. רוצים לנהל מערכת תיעדוף שונה משלנו- בכיף, רק בלי להתערבב בנו…״.

הפוסט הזה זכה בכמעט 18 אלף לייקים, אלפי תגובות תומכות ושיתופים בתוך יום אחד, וביטא את הכעס שחשים ישראלים רבים בציבור הכללי, כלפי הציבור החרדי.

אין לנו חלק

אני מודה, אני לחצתי על כפתור הלייק, וחשתי הזדהות עם הכעס של אברי גלעד. החלטה זו גוזרת עוד מוות וחולי, הן בקרב החרדים והן בקרב הציבור הכללי. החלטה זו משמעה: לנו יש ריבונות משלנו- הרבנים. אין לנו חלק בכם.

האמנם? הרי כשיהיו עוד חולים הם יוטסו לבתי חולים של מדינת ישראל, לא של הרבנים. הם יילקחו למלוניות של המדינה ויקבלו שם את מה שהם צריכים על חשבון המדינה. החולים החרדים ייסעו באוטובוסים ישראליים, ויתערבו עם אנשי הציבור הכללי ברחובות ישראליים וידביקו עוד ישראלים, וישראל תצטרך להמשיך ולהתמודד עם ההשלכות החמורות של ההחלטה האוטונומית הזאת, שמפירה ברגל גסה את הריבונות של ישראל.

השאלה לא רק נוגעת רק בקורונה, אלא בהרבה יותר מכך. האם אפשר להיכנס מתחת לחופה רק בשביל לקבל? לקחת מבן הזוג כסף, מכונית, בית, אבל לא לתת אהבה, מחויבות, נשיאה משותפת בעול? איזה מין סיכוי יש למערכת יחסים כזאת?

החרדים מקבלים בישראל את כל האפשרות לשמירה על זהותם, תחת החיים במדינה יהודית מפותחת. הם בעלי כוח ואמירה בחברה הישראלית. אבל בכל צומת שהציבור הישראלי נזקק לאמירה חרדית: אנחנו יחד, לא רק בתועלת, אלא גם במחויבות. אנחנו חלק בלתי נפרד מהמדינה הזאת עם כל מה שזה אומר- האמירה הזאת לא נשמעת. והפירוד הולך ומעמיק.

לזרום באפיקים נפרדים

למרות שהסכמתי עם הפוסט של אברי גלעד, אני לא יכולה לומר שלא כאב לי לקרוא אותו ולו רק משום שהוא משלים עם הפירוד הזה. הוא השתמש במילים שמשמעותן: אנחנו בנינו את המדינה המפותחת שאתם מסרבים להיות מחויבים לה, אז קדימה. לכו תקימו לכם משהו משלכם, והתרחקו מאיתנו, אתם והעוני הגשמי שלכם, אתם והמחלות שלכם, אתם וחוסר שיתוף הפעולה שלכם. אל תתערבבו בנו…

עם כל הכאב, אולי הוא צודק? אולי באמת החילוני והחרדי הם כמו שני הנהרות הללו, שבנקודת המפגש שלהם קיימים כל כך הרבה מטענים ואמוציות, פערי תרבות ומחשבה, שהם לא יכולים להתמזג לנהר אחד? אולי הנהר החרדי צריך מסגרת משלו, עם סמכות שלפיה הוא מסוגל להתנהל בנחת בלי הצורך להתבדל ולהרגיש מאוים? אולי ישראל צריכה לשים קאט חד משמעי, ולהשלים את הקרע עד הסוף? הרי זה קרה בעבר בהיסטוריה של עם ישראל, ומה שקרה תמיד יכול לקרות שוב, אם לא נזהרים מספיק.

אין לי תשובה אמיתית לשאלות הללו. אני רק יכולה להסתכל מהצד בעצב, ולחשוב על הטראגיות שבעניין. כל כך הזוי לראות שאחרי כל כך הרבה תלאות, בני העם היהודי לא מסוגלים להתאחד בממלכה החדשה שלהם תחת ריבונות אחת. אנשים שבסופו של דבר הם בעלי היסטוריה ומסורת משותפים, צרות משותפות ואינטרסים משותפים, לא יכולים למצוא שפה משותפת כדי לתקשר באמצעותה ולבנות מדינה בריאה משנאה, בדלנות ומלחמות פנימיות. האם מלחמת השבטים הידועה והעתיקה לא תסתיים לעולם? כנראה שאת זה, רק אלוהים יודע.

Leave a Reply

Your email address will not be published.