"פיסחו" / "פיסחא" – "עידי פטיר כורי" – חג המצות בקרב יהודי בוכרה – גיורא פוזיילוב 

"בערב פסח שחטו כבש. מבשרו שלחו מנות בשר וקנקני יין לתלמידי חכמים ולעניים. בערב החג הנשים עסקו בבישול לכבוד החג והגברים יצאו לטהר את עצמם במקוה טהרה לכבוד הרגל".

"המצות בארצות אסיה התיכונה הנה קטנות עגולות ועבות יתר הרבה מהמצות אשר יכינו בארצות המערב"

"בעלי יכולת היו שוכרים שני עניים "מגידי הגדה", אשר קראו את ההגדה, האחד בעברית והשני בבוכרית, והוסיפו משלהם דברי תורה ומדרשים בענייני יציאת מצרים. המגידים ריתקו בסיפוריהם את המסובים"

 "והבית מלא אורה, הכוסות והגביעים המוזהבים נוצצים. הנשים והטף לבושים שני עם עדנים ויבואו בעדי עדיים – כל אלה הוסיפו חן ויופי".

"כל דלתות הבית וחלונותיו פתוחים לרווחה. נרות רבים מאירים את כל פינות הבית, על השלחן הגדול, הנקרא בלשונם מזבח, כלי כסף וזהב רבים".

הקדמה 

שני המקורות המצוטטים להלן הם מאמרים שנכתבו על אודות חג המצות בקרב יהודי בוכרה בשלהי המאה הי"ט, מעט לפני ומעט אחרי העלייה הגדולה מאסיה התיכונה לירושלים והקמת שכונת "רחובות". את ההקפדה הרבה לקיים את מצוות החג כהלכתן ניתן ללמוד מהמקורות על מנהגים מיוחדים. מדובר במקורות "נקיים" מכל השפעה של מנהגים "זרים" שהובאו לבוכרה ממקומות אחרים, כולל ירושלים. המקורות מתארים יפה את מנהגי יהודי בוכרה בחג: את ההכנות לחג, את השמחה של בני הקהילה, בהם גם כאלה שאין נוהגים בהם כיום. מאידך, מנהגים אחרים שנהגו בהם יהודי בוכרה חסרים כאן.

עד שנת תרמ"ה (1885) הוציאו לאור יהודי בוכרה שלוש מהדורות של הגדה של פסח. ראשונה – בשנת תק"ץ (1830) לערך, בדפוס קאפוסט שברוסיה. שנייה – בשנת תרכ"ג (1863) בווינה – זו המהדורה המוזכרת כאן. שלישית – בשנת תרמ"ה (1885) בווילנא, עם תרגום לשפת יהודי בוכרה. בירושלים הוציא לאור הרב שמעון חכם את ההגדה המפורסמת "חקת הפסח". כך שיהודי בוכרה ידעו את מנהגי החג היטב.

ממנהגי החג

יהודי בוכרה החלו להתכונן לחג הפסח הבא מיד עם סיומו של החג הנוכחי. למחרת החג שהסתיים זה עתה, נפגשו ראשי הקהילה עם איכרים בבוכרה ורכשו מהם חיטים, עליהם שמרו היטב משעת קצירה ובמהלך השנה. לאחר חג הפורים החלו בטחינת החיטים ומהקמח אפו מצות בשבוע שלפני חג הפסח.

המצות בבוכרה היו קטנות, עגולות ועבות, משום שנאמר במקרא: "עוגות מצות". בבוכרה אפו מצות מידי יום בימי חול המועד. יתכן שזה משום שהמצות בבוכרה היו עבות ולא שמרו על טריותן כמצות הדקות, שנותרו טריות ופריכות גם זמן רב לאחר האפיה.

בערב פסח שחטו כבש, מבשרו שלחו מנות בשר וקנקני יין לתלמידי חכמים ולעניים. בערב החג הנשים עסקו בבישול לכבוד החג והגברים יצאו לטהר את עצמם במקוה טהרה לכבוד הרגל. לאחר הרחצה והטבילה התאספו הגברים בבתי הכנסת לשמוע את דברי החכמים שדרשו בהלכות הפסח. ולאחר חצות היום יצאו הגברים לאפות מצות שמורות לליל הסדר.

שולחן החג בליל הסדר נקרא על ידי יהודי בוכרה "מזבח", עליו מונח חלק מבשר הכבש שנשחט ונצלה בערב החג. השולחן מכוסה במפות נאות ועליו מונחים הכלים הנאים והיקרים ביותר, בהם כלי כסף וזהב רבים. השולחן נמוך: כ-40-50 ס"מ גובהו, ובנוי בצורת האות ח"ת. המסובים יושבים על שטיחים, כרים וכסתות לרוב, לישיבה נוחה ולהסבה.

באמירת "כהא לחמא", כל אחד מהמסובים נוגע באחת הקצוות של מפת הסדר. 

הצעיר שואל "מה נשתנה" בעברית ומתרגם לשפת המדוברת. ראש המשפחה והמסובים כולם קוראים את ההגדה בעברית וזו מתורגמת לשפת יהודי בוכרה.

בעלי יכולת היו שוכרים שני עניים "מגידי הגדה", אשר קראו את ההגדה, האחד בעברית והשני בבוכרית, והוסיפו משלהם דברי תורה ומדרשים בענייני יציאת מצרים. המגידים ריתקו בסיפוריהם את המסובים.

יש הסוברים שיהודי בוכרה לא הכירו את "כוסו של אליהו" עד אשר נפגשו עם יהודי אירופה, מכל מקום, לפני "שפוך חמתך" פותחים את דלת הבית וכל המסובים רצים לקראת האורח הנכבד הרואה ואינו נראה – אליהו הנביא, מביטים ביראת כבוד ואומרים :"ברוך הבא". אחר כך מלווים אותו עד הפתח, ויש מהמסובים המלווים את האורח הנכבד לשער העיר.

עם סיום הסדר ספרו מגידי ההגדה את ספירת העומר (בלילה השני, שהוא יום טוב שני של גלויות) וגם ספרו את ספירת הגלות, לאמור "היום כך וכך שנים לחורבן בית המקדש ולגלותינו", ולאחר מכן שרים "לשנה הבאה בירושלים".

האם הייתה ליהודי בוכרה "קערה" לליל הסדר?

על פי המאמר הראשון שפורסם בשנת תרמ"ז (1887) ליהודי בוכרה לא הייתה קערת סדר, ובמקומה הניחו מפת משי לבנה או ירוקה הרקומה בציורים שונים, שעליה הניחו את סימני הסדר. כותב המאמר האלמוני התפלא, כמוני, כיצד זה יהודי בוכרה שהקפידו לשמור על מנהגי המקובלים לא השתמשו בקערה כפי שנאמר בספר "ארבעה טורים", חלק אורח חיים סימן תע"ג : "ומביאין לפניו קערה שבה: שלש מצות, ומרור, וחרוסת, ושאר ירקות, מאיזה מין שירצה, ושני תבשילין". או שיש לומר שמפת הבד שימשה להם תחליף ראוי לקערה, משום שגם מפה מקיימת את ייעוד הקערה – ריכוז סימני הסדר. מעדותו של ריבלין שנכתבה כמה שנים אחר כך, הוא השתתף בסדר בו השתמשו בקערה, אולם בקערה לא היה כל סדר, ו"הכל היה מעורבב, הכל מושלך בלי כל סדר ומשטר מיוחד".

אלא יש לומר שבימי קדם, בתקופת המקדש והמשנה היו נוהגים להסב על מיטות ליד שולחנות קטנים, כל אחד ליד שולחן נפרד; בתחילת הסעודה היו מעמידים לפני המסובים את השולחנות כשהם ערוכים בדברי מאכל, ובסיום הסעודה פינו את השולחנות.

בסידור "רב עמרם גאון" – בן המאה התשיעית, לא מוזכרת "קערה", אלא נאמר שם: "ומביאין שולחן שיש עליו שלוש מצות וחזרת וחרוסת ושני תבשילין". הרמב"ם ב"יד החזקה" כתב בספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק שמיני, א: "ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר". עולה מכאן, שבימי קדם ובארצות המזרח – מקום מושבם של רב עמרם גאון והרמב"ם, שנהגו לסעוד בהסיבה כל השנה סביב שולחנות נמוכים, לא הייתה קערה מיוחדת עליה הונחו סימני הסדר, מאידך, בקהילות אירופה וספרד שם סעדו סביב שולחנות גבוהים וישבו על כסאות הייתה קערה כדברי הטור והשולחן ערוך. ליהודי בוכרה שסעדו כל השנה בהסבה וסביב שולחנות נמוכים לא הייתה קערה מיוחדת לליל הסדר, וכאשר הם נחשפו ליהודי אירופה אימצו בתחילה מפה מיוחדת כקערה ואחר כך השתמשו גם הם בקערה לסימני הסדר.

חג הפסח בבוכרה 

המאמר הראשון שנושאו "חג הפסח בבוכארא", שהתפרסם בעיתון "עברי אנכי" ב-6.5.1887, [לא צויין שם הכותב]. נכתב על ההכנות של יהודי בוכרה לחג הפסח ועל מנהגיהם בחג:

ההכנות לחג הפסח תחלנה בבוכארא ביום הראשון אחר הפסח, כי ביום הזה ילכו ראשי בתי האבות לבני-עמנו יושבי הארץ, אל האיכרים ובעלי האחוזות אשר בסביבות ערי מושבותיהם וישאלום, אם ימכרו למו גם בשנה הזאת בימי הקציר, חיטים להכין מהן קמח למצות. בימים שבין ל"ג בעומר ובין חג השבועות פוסקים המה את השער, גם יקבעו יום מתי ימציאו למו את תבואת ממכרם. בבוכארא לא תקנה כל העדה חיטים לקמחא דפסחא, אך תעשה אגודות אגודות, וראשי בתי אבות אחדים ישתתפו ויקנו מאת האיכרים חיטים די צורכי נפשות ביתם, ואחרי כן יחלקו את החיטים ביניהם ויטחנוה בבתי רחיים של יד או בבתי רחיים גדולים. במעשה הטחינה ידאג כל ראש בית אב לנפשות ביתו ובמעשהו לא יתערב זר. ממילא מובן, כי הטחינה תעשה על פי חוקי הזהירות היתרה המובאים במשנה ובתלמוד. גם משמשי העדה בדברים שבקדושה: רבניה, דייניה, חזניה, מוריה, ודומיהם וכמו כן עניי הקהילות ובחורי הישיבות גם המה יקנו להם בעצמם חיטים לפסח ויתעסקו במעשה הטחינה, כי הם לא יקבלו קמח לפסח מאת בני עדתם, כאשר יעשה בארצות המערב, כי אם כסף. רק בשנות היוקר, עת אשר העם נאלצים להביא ממרחק חיטים לצורכי הפסח, רק אז תקנה העדה חיטים במכסת נפשותיה והעניק תעניק מהן לכלי הקודש ולענייה, והמה יטחנו את החיטים איש איש בביתו.

ימי הטחינה יחלו אחרי חג הפורים ואת המצות יאפו בשבוע האחרון שלפני הפסח. גם אפיית המצות פה איננה חובת הקהל, כי אם איש איש ידאג לנפשו, אך על הרוב ישתתפו איזה בתי אבות במעשה האפייה ואיש את אחיו יעזורו. המצות בארצות אסיה התיכונה הנה קטנות עגולות ועבות יתר הרבה מהמצות אשר יכינו בארצות המערב. בערבי פסחים יאכלו תיכף אחר תפילת השחרית את ארוחת הצהרים או ארוחת הבוקר שהיא במקום ארוחת הצהרים, ואחרי סעדם את לבבם יבערו את החמץ מן הבית. בכל בית ובית יזבחו בערבי פסחים כבשים או טלאים אחדים וישלחו מנות לתלמידי חכמים ולעניים עם בשר, צרור מצות וכד יין לארבע כוסות. אחרי כן תלכנה הנשים אל בתי המבשלים להכין שם מטעמים ומעדנים לכבוד החג, והגברים ילכו אל בתי הרחצה לטהר את עצמם לכבוד הרגל, ואחרי עלותם מן הרחצה ילכו אל בתי המדרש לשמוע דברי החכמים הדורשים בהלכות הפסח. כאשר ינטו צללי ערב הראשונים (כי חזון מורי השעות עודנו יקר בבוכארא ולאו כל אדם זוכה להשתמש בהם), יתאספו ראשי בתי האבות וילכו אל הבתים אשר יעדו מראש לאפות בהם מצה שמורה, ואחרי גמרם את מלאכתם יקחו איש איש את צרור מצותיו על כתפו וילך לביתו להכין שם הכל לסדר. קערת הסדר הוא חזון בלתי נפרץ בבוכארא, ואת מקומה תמלא מפת משי לבנה או ירוקה (כמראה הסוף על ים סוף) מרוקמת צעצועים וציורים שונים. על המפה הזאת יניחו את שלושת המצות, החרוסת, המרור, ויתר הדברים הדרושים לצרכי הסדר. אחר תפלת ערבית ישבו כל נפשות הבית על מרבדים רכים ושמיכות אשר יציעו על רצפת הבית. המסובים ישבו במעגל וראש המשפחה ישב בראש כמלך במסיבו. בתוך המעגל על מצע רך יניח אז את מפת הסדר וכל אשר עליה. ראש המשפחה לא ילבש פה תכריך הבד וקיטל כאשר ילבשו מסדרי הסדר בארצות המערב, אך ילבשו בגד החג ויש אשר ילבשו מעיל משי לבן. המנורות המאירות את הבית יציגו בתוך המעגל וגם מחוץ למעגל, אחורי המסובים על כנים של עץ או של מתכת. כאשר יאמרו "כהא לחמא" יגע כל אחד מהמסובים באחת הקצוות אשר בשפת מפת הסדר, ואחרי כן ישאל הצעיר שבהם את שאלת "מה נשתנה" בשפת עבר ויתרגמנה בשפת תוגרמה [בוכרה] או פרס. ראש המשפחה יקרא אחרי זה את פרשיות ההגדה זו אחרי זו ויתרגמן בשפת תוגרמה או פרס. חזרת לא תראה ולא תמצא בבוכארא ובמקומה יאכלו מיני ירק מרים.

בסעודת הערב בליל פסחים יאכלו היהודים בבוכארא דגים מטוגנים בשמן זית ובשר צלי אשר יטבלו כפעם בפעם במשרת מרורים. אחרי ברכת המזון יקומו המסובין איש איש ממקומו ויקחו כוסותיהם בידיהם וילכו אל פתח הבית לקדם שם את פני הנביא אליהו בברית שלום ויקראו שם את הפסוקים "שפוך חמתך". המהדרים במצוות ישלחו את האורח הגלעדי עד רחוב העיר והמה יוצאים את פני הבית וכוסותיהם בידיהם וילכו מעדנות עד שער החצר: המחזה הוא יקר ונהדר עד מאד. אחרי תום הסדר יקומו המסובים עוד פעם ממקומם ויקראו בתרועה וקול מצהלות: "לשנה הבאה בירושלים"! וישתו את כוסותיהם ויריקון אל פיהם. אז תלכנה הנשים לנוח על משכבותיהן והגברים יקראו מגילת "שיר השירים".

בחג הפסח יחד נשתוו [=שווים] בבוכארא אדון ועבד, שפחה וגבירתה, ולבני משפחה אחת יחשבו; גם פה יתפרו למשרתי הבית ולאמהות בגדים חדשים לחג הפסח, ובייחוד יתפרו להם בגדים לבנים. אולם בבגדים אלה לא יצאו לשוח ברחובות קריה, כי אם ברחוב היהודים יוכלו להיראות בם על פני חוץ, וכל איש אשר לו בעיר יתעטף באדר שחור וילך לדרכו. בראשון לימי חול המועד יתאספו ראש הישיבות והחכמים אל המולא, הוא ראש הרבנים, ושם יקבעו את המסכתות והשיעורים אשר ילמדו בימי הקיץ בבתי המדרש השונים. 

 זכרונות 

המאמר השני נכתב בערב פסח תרנ"ה (1895) על ידי שמואל משה ריבלין. המאמר עוסק בזיכרונותיו על יהודי בוכרה בליל הסדר, כפי שחווה את ליל החג כאורח במשפחה בוכרית אמידה. המאמר התפרסם בעיתון "הצפירה" ב- 1895. 4. 23; ו-שלוש שנים אחר כך, בעיתון "המליץ" ב-27.4.1898.

אחינו היושבים על אדמת בוכארא משכבר הימים ומתייחסים לגולי אשור, מצוינים מאד במצות הכנסת אורחים ואוהבים את הגר. אל ביתם יאספו כל עובר אורח, ישאפו לאור וידעו כי בערפל חתולתם, על כן יצהלו פנים לקראת כל איש אירופא.

בליל שני של פסח בשנת תרמ"ח [1888] (בנסעי באזיא התיכונה) נקראתי אל בית אחד מיהודי בוכארא, והאיש עשיר בר אוריין ואוהב מדע. ואבוא אל ביתו לחוג איתו את ליל שמורים ההוא, ואשים את עיני בבואי הביתה, להבין ולדעת במה נשתנו אחינו אלה הרחוקים מכל יתר אחינו יושבי אירופא. כל דלתות הבית וחלונותיו פתוחים לרווחה. נרות רבים מאירים כל פינות הבית, על השלחן הגדול- הנקרא בלשונם מזבח, כלי כסף וזהב רבים. והנה הופיע לנגדי בעל הבית ויברכני לשלום ויקרא "ברוך הבא" וגם "המלאך הגואל". ויסר מעל מתניו החבל הדק, אשר הוא חגור בו כל ימות השנה, ויהי לבן חורין. ויגש אל השולחן ויקרא "אם הבכור תקרב" (כן קוראים באזיא לנשיהם ולא בשם פרטי) ויציגנה לפני לאמר "זו אשתי הראשונה", ויאמר כי אמנם יש בקרבם מתי מספר מאחינו, אשר ישאו להם שלוש נשים, יען כי החרם דרבנו גרשום לא חל עליהם, אפס הוא מביט בשאט נפש על אלה, ויחרץ כי אף אם יעשיר איש די לו באשה אחת, ויהלל חוקות אחינו באירופא שכבר קיבלו עליהם לקחת להם איש רק אשה אחת.

ואפן כה וכה ואראה כי רב מספר בני ביתו העולים עד עשרים נפש ואשאל: "למי אלה?" ויען ויאמר, כי לפי מנהג בוכארא יאספו בחג המצות קרובי משפחה איש וביתו לאחר מבני משפחתם לחג יחדיו ונקבצו ובאו אליו קרוביו לקיים "כל דכפין ייתי וייכול".

בעל הבית הושיבני לימינו, ובדעתו שפת עבר היתה שפתנו זו למליצה בינינו. והשולחן נמוך הוא, סמוך לרצפת הבית, על כן נאלצתי לשבת כילידי המקום ורגלי משולבות תחתי ונשל נעלינו מעל רגלינו ונשען על כרים וכסתות רבים.

והבית מלא אורה, הכוסות והגביעים המוזהבים נוצצים. הנשים והטף לבושים שני עם עדנים ויבואו בעדי עדיים – כל אלה הוסיפו חן ויופי. הבתולות אחזו תופים ומצלתיים בידיהן, ובאפן התנועעו נזמים, שמלותיהן אדומות וארוכות מאוד _ להן נקראו בגדי יום טוב _ כל אלה העידו תמהון לב ועליצות נפש גם יחד. המחזה הזה לקח את ליבי ויהי בעיני כאלו יושב אנכי באחד התיאטרים ומביט על הבמה במשחקי איזו אופירה.

אל השולחן קרבו וישבו שני אנשים המכונים "מגידי ההגדה". אותם הזמינו בשכר לספר ביציאת מצרים. ותקומנה הנשים ונערותיהן ותסובבנה את השולחן שלוש פעמים ותלכנה אט וכמו ברקידה והשתחוויה והנה יחפות כמנהגן, וצפורני רגליהן וידיהן המשוחות בששר לכבוד החג נוצצו לאור הנרות ותשבנה גם הן על הארץ סביב השולחן יחד את הגברים ועל כל פנים שמחה.

ואפן לראות את הקערה עם שאר הירקות אשר האדוקים שבנו מדקדקים בה כחוט השערה. והנה לתמהוני לא מצאתי בזה כל סדר: אין כאן הביצה בשמאל, הזרוע בימין איננה והחזרת לא בתווך מצאה מקומה, כי הכל מעורבב, הכל מושלך בלי כל סדר ומשטר מיוחד; אמנם ירקות רבים שם בקצה השולחן, אך אין שם עליהם עין, ואשאל את אחד היושב אצלי: האמנם יהודי בוכרה, אשר הזוהר וכל ספרי הקבלה שגורים בפיהם, אינם מדקדקים כל כך בעריכת הסדר כנהוג? ויענני כי כל אלה לא מסיני ניתנו לנו, והכל לפי מנהג המקום.

בידי כל אחד מהמסובין הגדה בתרגום לשפת יהודי פרס דפוס וינא. ויקם בעל הבית ויחל לקרוא את השירה "אז ישיר משה" וכל המסובין קראו אחריו בקול. אחרי כן, בלי כל הכנות רבות, בלי כל שאלות וקושיות "מה נשתנה" קראו בהגדה מ"עבדים היינו". אחד החל השני כלה, השלישי פתח והרביעי פסק, פסוק אחר פסוק, כה תרגמו איש באזני רעהו, ונשיהם ובניהם וכל הכבודה הטו אוזן קשבת בדחילא ורחימא [= בדחילו ורחימו] ויקראו אמן אללא, אמן אללא [הביטוי לא ברור לי]. ויכבדו גם אותנו בפסוקים וכרגע הראה בעל הבית אות ויקומו מגידי ההגדה ויפתחו פיהם לסיים את ההגדה, אכן לא סיים עמדו אלה מגידי בעלתה, כי אם להחל מראש ולבדח כל המסובין ביציאת מצרים.

המספרים האלה המה מעניי העם הסובבים על הפתחים לפני החג והם יודעי ספר ועל שפתם שגורים סיפורי מעשיות נחמדים ואגדות מיציאת מצרים המושכים את הלב. כל בעל בעמיו – איש עשיר נשוא פנים (באיי-אקא) יזמין את המגידים ההם לביתו ויהי הדבר למנהג (מקורו מאז אשר אחינו הבוכארים- ספר לא ידעו).

כשקמו המגידים ותעמודנה על רגליהן גם הנשים והבתולות ותקחנה את התופים בידיהן ותצאנה במחול; אחרי כל סיפור תכרכרנה ותפזזנה ותגלנה. קול רעש אדיר וחזק קם בבית. כשהגיעו המספרים לעשר מכות ולסימני רבי יהודה, אמרתי הפעם אראה נפלאות, הפעם יתנו הבוכארים אותות וסימנים, אשר יעמדו לזיכרון, אבל כרגע נוכחתי כי אין דבר זר ויפה ממנהגם. הסערה קמה לדממה, כאשר ניגש המשרת (מאלייקא) ובידו אוחז בכד מלא מים וברוב שמחה קרא אחרי המספרים: דם, צפרדע, וכו'. וימנה ויספור אחת, שתיים וישפוך מן הכד טיפות טיפות מים אל הדוד או הקלחת, אשר בידו השנייה. אין טובל את אצבעו ביין, אין שופך מכוסו אל כלי שבור, כי אם המשרת יוצא ידי חובת כל המסובין; אחרי חצות הליל גמרו המגידים סיפוריהם והשולחן נערך לאכול מצה ומרור.

כאשר שאלתי בתוך הסעודה למה יאכלו אחינו כאנשי המקום באצבעות ידיהם, ואין כל מזלג וכף ולגועל נפש היא לנפש היפה? השיב לי נער אחד דברי חידודין :"מנהג אבותינו-בידינו", וכל השומעים ששו לקראתו.

את המצות יאפו אחינו הבוכארים כל ימי החג יום יום, איש בביתו בתנור וגם בכיריים. המצות עבות מאוד, ומאוד ישתוממו הבוכארים על המצות של אחינו באירופא כי דקים הם בטוב טעם, אחרי כי נצטוינו על עוגות מצות.

בנקיות ביתם ורגליהם אינם מדקדקים כל כך ואינם נזהרים על טוהר, אף כי יטהרו וינקו בכלל את הכל מכל חלאה ומכשירים כליהם לשחוק בעיניהם אשר רבים מאחינו באירופא אומרים כי בנקיות ביתם יצאו ידי חובת החג.

מרבית העם מאחינו הבוכארים יביאו עוד את קורבנם, קרבן פסח, כבש תמים לעולה הנקרא בלשונם "קרבן באייראם". בשר הקרבן ימכרו בזול לעניי העם בערב פסח. המנהג הזה אצלם כמו הכפרות בין אחינו באירופא.

כתום חגיגת הלילה ספרו המגידים את הספירה, לא רק ספירת העומר, כי אם ספירת הגלות "היום שנת אלף ותתי"ג שנה" [1813] לגלותינו. ספירה זו יספרו אחינו הבוכארים גם בליל תשעה באב, אך אז תחת "לגלותינו" יאמרו ל"חורבן ביתנו".

בחול המועד יצאו אחינו הבוכארים לשוח מחוץ לעיר בגנים ופרדסים הנקרא "טאמאשא", אז ידרו נדר לעלות לרגל אל ארץ הקודש, והדבר הזה למנהג קדוש בקרבם, כי רוב אחינו שם עולים ירושלימה עד שלוש פעמים בימי חייהם להשתטח על קברות אבותינו. ולכן רואים אנחנו אחר חג הפסח בכל שנה אורחות אחינו הולכים מבוכארא ועולים ציונה על מנת לחזור.