אני תופס את ברוך כהן, בחור מתוק בן העדה הבוכרית, באמצע שירות המילואים שלו בעזה. ברוך, בן 22, הצעיר מבין חמישה אחים שמתגורר ברמלה אצל הוריו, סיים לפני שמונה חודשים את השירות הסדיר שלו בדרגת רב סמל, וחשוב לו לספר על החיל שבו הוא משרת, במיוחד כשאירוע רודף אירוע במלחמה הזאת. "אני משרת בחיל הנדסה קרבית בפלוגת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) בחטיבה הצפונית של עזה", הוא מקדים ואומר, "וחשוב לי שאנשים ידעו עד כמה התפקיד חיל הנדסה קרבית הוא קריטי במלחמה. אנחנו חיל החלוץ, וכל השאר באים אחרינו. חשוב לי שאנשים יבינו מה אנחנו עושים, כדי שזה ייתן דרייב לעוד צעירים בוכרים להתגייס לצבא ולתרום למדינה, כפי שאני החלטתי לעשות".
בבוקרו של השביעי באוקטובר ברוך היה בבית הוריו, וישן במיטתו. "כהרגלי לא כיביתי את הטלפון למרות שאני שומר שבת, ובשעה שש וחצי בבוקר התחלתי לקבל התראות באפליקציה של פיקוד העורף על כך שיש נפילות בגזרת עזה שבה שירתתי בסדיר. בהתחלה אמרתי זה בטח "טפטופים", אבל כשזה המשיך ללא הפסק, הבנתי שמשהו פה לא נורמלי. פתאום התחלתי לשמוע בומים לידנו, באשדוד ובאשקלון, ואז התחילו אזעקות לא רחוק מאיתנו, בבאר-יעקב בנס-ציונה וברחובות. החלטתי לכן להעיר את ההורים שלי ואת אחי כדי שלא יבהלו אם תהיה אזעקה אצלנו. ובאמת אחרי כמה דקות התחילה האזעקה הראשונה, ומשם הכל התגלגל".
מתי נכנסת ללחימה?
"במוצאי שבת קיבלתי קריאה לצו חירום למילואים. הגעתי ליחידה, ואז התחלנו לעבוד. אני וחבריי ליחידה מפעילים כלי D9 ושופלים. בגלל שאנחנו היחידים שמתעסקים בעבודות עפר, היינו הראשונים שחילצנו חללים בשטח העוטף וגם בתוך עזה סמוך לגבול, ואחר כך הלכנו לסגור פרצות בגדר. ככה עבדנו במשך שבועיים בערך. תוך כדי גם הפעלנו "סירי לחץ", פעולה שמטרתה להפחיד את המחבלים שאתה מקריס עליהם את הבית עד שהם נכנעים, וגם עשינו גיחות לתוך עזה – נכנסנו, הרסנו כמה בתים וחזרנו.
"בגלל שהכלים שלנו מאוד גבוהים, מעל ארבעה מטרים כל אחד, הם חשופים מאוד לירי. הם אמנם מוגני ירי ומוגני נ"ט, אבל עדיין אין להם "מעיל רוח", שנותן הגנה גבוהה מאוד לכלים, כמו שיש לשריון. בשבוע השלישי כל הצבא כבר נכנס לרצועה, ואנחנו הצטרפנו ללחימה, כשהתפקיד שלנו להרוס כמה שיותר בתים, ולהשאיר מגרש חול אחרינו. עוד לפני עבודת השיטוח פתחנו את הצירים ופינינו מטענים, כדי שהחיילים יוכלו להיכנס אחרינו בצורה יותר בטוחה".
אתם מתמודדים עם סכנה גדולה ומתמדת.
"נכון, מטענים מתפוצצים עלינו, טילים נורים לעברנו".
נשמע מפחיד.
"נכון, אבל אני אדם שמאמין בבורא עולם. אני יודע שבורא עולם מסדר לי את הכי טוב ושהוא ישמור עליי ועל חברים שלי, והכל יהיה בסדר. אז אני לא מתרגש. אני עושה את העבודה שלי וממשיך הלאה".
קיבלתם את כל הציוד הדרוש בהתחלה?
בהתחלה היו קצת חוסרים, בגלל שגייסו הרבה כוחות מילואים, אבל מהר מאוד סיפקו לנו הכל ולא היה חסר".
הגיעו גם תרומות מעמך ישראל?
"פחות, כי אנחנו יושבים בזיקים ממש על הגבול, ואנשים פחות מגיעים לאזור הזה. אבל גם אם מגיעים, אנחנו תמיד באזורי לחימה ובפעילויות בפנים".
רוח לחימה
מהם האתגרים הכי גדולים שלכם?
"האתגרים הם בלחימה עצמה שהיא קשה, ומתרחשת בתנאים קשים של ירי נ"ט ומטענים, אבל החבר'ה פה עם רוח לחימה מאוד גדולה, וכולם כתף אל כתף. בכלל כיף לעבוד כאן עם הצעירים בסדיר. השתחררתי מהפלוגה הזאת לפני שמונה חודשים והחבר'ה הצעירים שהכרתי פה לאחרונה נותנים יחס חם, וכל אחד דואג לשני. אם חסר למישהו דבר כלשהו, מיד דואגים לו".
איך המורל של החיילים?
"המורל בשמיים. בסופו של דבר, מה שקרה ב-7 באוקטובר ליכד את כל החיילים ברצון שלהם לנצח את החמאס, ולהחזיר תודה לחברים שנהרגו ושנפצעו. יש פה דרייב ויש פה מורל. אנשים רוצים לבוא ולתרום, והגיעו המון מילואימניקים בלי שבכלל קראו להם. עם ישראל במיטבו".
ספר לי על אירוע מיוחד שמותר לספר?
"אחד החבר'ה שלנו ספג טיל נ"ט בכלי, ויש חבר'ה שעלו על מטענים וברוך השם לא קרה להם כלום. התפקיד שלנו בהנדסה הוא למצוא את המנהרות, לסרוק ולנקות את הצירים לפני שכוחות הח"יר נכנסים. אנחנו מהצמ"ה תמיד ראשונים, אחרינו מגיעים חבלנים של ההנדסה שבודקים בכל בית אם יש מטעני חבלה, פירים של מנהרות, ואחריהם נכנסים כל הח"ירניקים. היו הרבה מנהרות ופירים שמצאנו. אנחנו עושים את העבודה הכבדה המאסיבית בשטח, החי"רניקים מחפים עלינו מקרוב שלא יצוצו עלינו מחבלים, והשריון מחפים עלינו מרחוק, וכך גם חיל האוויר".
אני שומע כל מיני אנשים שאומרים: למה בניינים עדיין עומדים, למה לא משטחים את הכול? יש לך הסבר?
"גם לי אומרים את זה, אבל יש המון סיבות למה הבניינים האלו עדיין עומדים. אבל בסוף הכל יהפוך ל"מגרש משחקים". אמנם זה שטח לחימה, אבל אנחנו קוראים לזה מגרש משחקים".
מה הכי מחזק אתכם?
"קודם כל אני רוצה לומר מה מחליש אותנו: אנשי תקשורת שמבקרים את הצבא. בהתחלה כשאמרו העם מאוחד – זה עבר לחיילים. כי כשאתה רואה שכולם עומדים לצידך זה נותן לך גב להמשיך להילחם. אבל כשבתקשורת מעבירים ביקורת על חיילים שמקריבים את החיים שלהם עבור המדינה, כמו הביקורת במקרה הירי בשוגג על חיילי צה"ל החטופים, זה מחליש. תראה, יש כאן נערים בני 18-19 שרואים את החברים שלהם נהרגים, וזה לא פשוט. בעצם, כל מה שקורה במלחמה הוא דבר לא פשוט, כי כל הרג פוגע בנפש.
"מצד שני, מה שמחזק אותנו זה החבר'ה שמרימים אחד את השני, שנותנים תחושה שאין דבר כזה ליפול, וכולנו בזה ביחד. אנחנו כולנו אנשים מאמינים. באים אלינו ברסלבים ואנשי חב"ד ומרימים לנו את המורל. לפעמים מביאים לנו תרומות של לבנים – תחתונים וגופיות, וזה מעודד, כי אתה אומר, הנה, חושבים עלינו".
בכל מיני סרטונים שמתפרסמים ברשתות, אנחנו רואים הרבה התלהבות ומסורת, שמע ישראל וציציות. ראית את זה גם אצלכם?
"כן, ברור. בפלוגה שלנו הרבה חיילים מגיעים מבתים מסורתיים או דתיים של עדות המזרח, והיו אנשים עם ציציות עוד לפני המלחמה. עכשיו מה שקורה זה קידוש שם שמיים, לבוא, להילחם ולתת מעצמנו. אחרי מה שאנשים חוו פה, הם קיבלו על עצמם כל מיני דברים – גם מבחינת אמונה וגם מבחינת התנהלות אישית.
זה השפיע עליך אישית?
"כן. אחרי המלחמה הזאת, אני חושב שאראה את החיים בצורה אחרת. נכנסתי למלחמה בגיל 22 ונראה לי שאצא ממנה בראש של אדם בן 28. אתה מסתכל על החיים בצורה שונה. תראה, יש פה חיילים שנכנסים לרצועה ולא יודעים מה יקרה מחר, אז כל הדברים האחרים שקורים בחיים פתאום מתגמדים ונכנסים לפרופורציה. אתה פתאום מבין את המשמעות של החיים, ואין מקום למשחקים".
כשאתה חוזר הביתה, איך מתייחסים אליך ברחוב כחייל? יש איזו הרגשה מיוחדת?
"אני יוצא לשבת אחת לשלושה שבועות ורואה מסביב עוד חיילים. זה כיף לראות אזרחים שמרגישים הרבה יותר ביטחון ליד חיילים. בשכונה כולם מתלהבים כשרואים חייל. ניגשים, אומרים שלום, מחייכים, מבקשים תמונה כאילו אתה סלב. זה נותן הרגשה טובה".
עוד משהו שהיית רוצה לומר לסיום?
"כן, חשוב לי שאנשים יכירו ויעריכו קצת יותר את חיל ההנדסה, שהוא יחסית קטן ומשמש כחיל חלוץ לפני כל החילות. יחידות הצמ"ה שאליהן אני שייך, אחראיות בין היתר על הפעלת ציוד מכני הנדסי ומבצעות כל מיני משימות כמו עבודות עפר, בניית ביצורים, פריצת מכשולים, פתיחת צירים, פינוי מוקשים, ניקוי זירות מטענים, הריסת מתקני אויב, סיוע בלוחמה בשטח בנוי, וחילוץ כלי רכב ורק"מים תקועים. מי שכן מכיר אותנו הם החיילים שנלחמים איתנו, אנשים מבחוץ פחות מעריכים את החיל הזה. אנחנו משקיעים בכלים שאנחנו מפעילים כאילו זה הבייבי שלנו, אנחנו לוקחים סיכונים ועושים את הכי טוב שלנו. זה נותן הרבה סיפוק".
משהו לומר לעם ישראל?
"בורא עולם איתנו ואסור לנו לפחד. פחד זה כפירה בקדוש ברוך הוא. אנחנו צריכים לסמוך עליו ולהאמין בו, והוא יסדר לנו את הכי טוב בשבילנו. עם ישראל חי".