שרית מיתר יועצת נישואין
מוקדש באהבה לכל הגננים, שמשקיעים ומטפחים, אוהבים ומתפללים על העץ הקטן שלהם!
ט"ו בשבט הינו ראש השנה לאילנות ויכול להיות גם ראש השנה לזוגיות. בואו, שנסו מותניים יחד איתנו ונצא למסע מרתק לנטוע יחד מחדש את נבט הזוגיות שלנו באדמה הפוריה ו/או היבשה של ברית הנישואין שלנו.. ונזכה יחד לקצור את מה ששתלנו…
טוביה הגנן שלנו משקיע את כל מרצו בעצים שהוא שותל. תחילה הוא חופר ערוגות, זורע זרעים, מכסה אותם ברגבי האדמה היבשה ולא שוכח להשקות ולהרוות את אותה האדמה הצחיחה מדי יום במים צוננים. והנה ביום בהיר אחד מבצבץ לו ניצן קטן, נבט ירוק. זה הקטן גורם לו נחת וחיוך שבע רצון מאוזן לאוזן. הגנן נמלא כולו בכוח עשייה מחודש, הוא לא חושב בליבו 'זהו, אני את שלי עשיתי עכשיו שיגדל ויצמח הכל לבד'. אלא עוזר לעץ, מכין עבורו מוט להישען עליו כדי ש"ירגיש בטוח", וכל זאת למה? בכדי שהעץ יניב פירות למאכל, כדי שבסופו של דבר ניתן יהיה לייצר מגזע העץ המשובח רהיטים לביתו ליהנות מצילו בימים חמים ואף לחמם את ביתו בימים קרים. טוביה הגנן שלנו לא מתייאש אפילו שהוא יודע שארוכה הדרך אל האושר. הוא מפשיל שרוולים וממשיך לזבל את האדמה, עודר במעדר ומוציא את העשבים השוטים ולא שוכח להשקות ולהשקות. כן הוא יודע שעד שיזכה לנחת האמיתי יחלפו עוד שנים… טוביה נאמן למלאכתו, יודע ומכיר את אותן תוצאות מהנות המחכות לו אי שם בפינה, אפילו אם זה ימומש רק בעוד מספר שנים. הוא מבין ששווה בשבילו להשקיע.
באו נעצור רגע יחד ונחשוב על דברי חז"ל: "כי האדם עץ השדה". עד כמה חיי הזוגיות שלנו דומים לעץ השדה? כמה אנחנו מוכנים להשקיע בלי לקבל תמורה? האם שנה? אולי שנתיים? או יותר? – כולנו רוצים את התמורה ב"און ליין" מיידי, כאן ועכשיו. הרי נאמר 'אם לא עכשיו אימתי'. במידה ויגידו לנו תתנו ותתנו ותשקיעו, אך את התוצאות תיראו רק בעוד כמה שנים, האם נסכים?
כל ההשקעה בעץ למה נועדה? כדי שהעץ יניב פרי למאכל להחיות את נפשנו. האם, נשים יקרות, עצרנו רגע וחשבנו שגם הבעלים שלנו הולכים לעבודה כל יום והם מקבלים שכר. ומשכר זה הם נותנים לנו כל יום אוכל ומכלכלים אותנו, האם אנו דואגות להם כמו אותו טוביה הגנן? האם אנו מצפות לקבל תמורה בעתיד הלא קרוב? ואתם בעלים מסורים בואו נתבונן יחד כיצד טוביה הגנן מפנק את העץ רק בכדי לקבל מענה לצרכיו בימים החמים לשבת תחת צילו וליהנות מענפיו או לחילופין ליהנות מגזרי ענפיו בימים הקרים ולשמוע את עקצוץ האש המכלה את גזרי העצים ומפיצה חום בכל הבית. האם גם נשותיכם כאותה אש טובה ומחממת, דואגות לחום הבית ע"י הכנת ארוחה מזינה, שומרות על הילדים, דואגות לניקיון הבית בכדי שנחוש בו טוב ונעים כנאמר 'דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם', הכל עושה האישה למענכם, האם אתם דואגים להן כמו אותו הגנן שלנו טוביה שלא על מנת לקבל פרס מיידי, אלה רק בעוד מספר שנים?
הנה חלפו עברו להם מספר שנים. השמש חיממה את העץ שלנו אולם החום שלה היה כל כך חזק שאפילו הגנן טוביה לא הצליח להגן עליו מפני כוויות חום ולא די בזאת, אלא הרוח הקרה בסיוע נלהב של כמויות עזות של גשם שקפאו באוויר והפכו לפתיתי ברד היכו בו ללא רחם, שברו את ענפיו ואף גרמו לו למכות קור, כתוצאה מפגעי טבע אלו העץ שלנו לא הניב פירות, מצילו לא זכינו להנות בימות החום הלוהטים כי השמש ייבשה את עליו בטרם עת, ובימות הקור לא הצלחנו ליהנות מגזרי ענפיו כי רטובים וקפואים היו הם, כמובן שמפירותיו לא אכלנו כי הם נבלו בשל איתני הטבע. אבל טוביה שלנו את פרי גנו לא שוכח ולא זונח אף לא לרגע קט. תמיד הוא מעודד את העץ במילים חמות ואף מספר לו סיפורים על עצים כמוהו שקמלו וחזרו לפרוח, כי כן הוא טוביה, הוא לא יזנח את העץ שלו מול כל איתני הטבע אלא ייצא להגן עליו, שוב יעדור ויזבל, שוב ישקה ויעדור והעיקר מתפלל באהבה שיזכה בע"ה לראות את פירותיו, לנוח בצילו ולהתחמם מענפיו.
האם גם אנחנו נוהגים כמו טוביה הגנן? האם בימים כאלה שלא קיבלנו מענה לרצוננו בבן/ת זוגנו, אנו ממשיכים לתת ולהעניק לו/לה באותה האהבה, התפילה והציפייה לבאות? או שאנו ממשיכים להשקיע בקשר הזוגי בלי חשק ובלית ברירה רק בכדי לשמר את מה שהתחלנו? יש כאלו שמרימים ידים ומחליטים לעקור את העץ, אבל אנו צריכים לזכור כי אין לעקור נטוע, אלא להמשיך לטפח לעדור ולזבל להרוות את העץ במים זכים ואפילו אם נצטרך לחכות ולחכות, בדיוק כמו שטוביה מחכה כי הוא יודע את מה שכל הגננים יודעים "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו…"
