” ליהודי אסור להתנתק מהקהילה. מהרב שלו מבית הכנסת שלו. כשיהודים קשורים לקהילה, לרב, לתורה ולמצוות, למקור החיות והחיבור שלו לעם היהודי ולקב”ה, הוא נשאר יהודי, הוא נשאר קיים”.

שבת רוחנית ומרוממת עברה עלי בשבוע שעבר. נסעתי עם כמה ידידים לעיירה ליובאוויטש, המקום הכי מזוהה בעולם עם חסידות חב”ד. ליובאוויטש היא כבר מזמן לא סתם רק עיירה רוסית, אלא הפכה לסמל ומותג עולמי. מותג של קדושה וחסידות.

התוועדנו יחד, למדנו יחד, אמרנו לחיים יחד, נכנסו לקברים הקדושים יחד.

לטובת מי שלא יודע: ליובאוויטש היא עיירה קטנטנה (שלא לומר כפר) במחוז סמולנסק סמוך לגבול עם בלארוס. היא הוקמה לפני מאות שנים ובמשך תקופה ארוכה הייתה המרכז של חסידות חב”ד. שם התגוררו אדמו”רי החסידות, לשם הגיעו רבבות חסידים, שם התגוררו באופן קבוע בתקופת השיא שלה אלפי יהודים. ליובאוויטש הייתה מוקד יהודי וחסידי תוסס משם שאבו יהודים בכל העולם קדושה וכוחות רוחניים. שם התפתחה ועוצבה חסידות חב”ד למה שהיא (שמה של העיירה ליובאוויטש מבוסס על המילה אהבה ברוסית – “ליובא”).

לאחר מלחמת העולם הראשונה העיר חרבה, ובשנים האחרונות בזכות שלוחי חב”ד שופץ מחדש בית האדמו”רים ומרכז החצר.

בליובאוויטש קבורים שנים מאדמו”רי חב”ד – האדמו”ר רבי מנחם מענדל (ה”צמח צדק”) ואדמו”ר רבי שמואל (“המהר”ש”).

במהלך השבת קודש נכנסתי להתפלל בתוך המתחם בו קבורים האדמו”רים. המבנה בו נמצאים הקברים נקרא בחב”ד “אוהל”. בתוך ה”אוהל” ההתרגשות גדולה וגוברת במיוחד. נשאתי תפילה והנחתי על גבי הקברים את חוברת ה”דבר מלכות” השבועית (עליה כתבתי בשבוע שעבר. חוברת שזכיתי להיות שותף להדפסתה ולהפצתה יחד עם הרב טוביה פלס ז”ל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר).

בעבר אי אפשר היה לגשת אל המקום. הכל היה מכוסה ביצות ויתושים בקוטר כמה סנטימטרים. היום דרכי הגישה סודרו והאוהל יותר נגיש לציבור הרחב. סודר אפילו שביל גישה מיוחד לכהנים.

ברוסיה, החורף נמצא כעת במלוא עוצמתו. השלג כאן הוא לא אורח, אלא בן בית. ליובאוויטש כולה מכוסה בימים אלו בצבע לבן, כך גם מצבות האדמו”רים. הקברים אמנם בתוך מבנה, אך המבנה הוא ללא גג, ושלג כבד מכסה את המצבות.

מראה הקברים בליובאוויטש מכוסים בשלג לבן מזכיר לי תיאור מיוחד ומרגש שנמצא בספר “לקוטי דיבורים” של האדמו”ר רבי יוסף יצחק זצ”ל, (“הריי”צ”), המתאר את אותן המצבות המכוסות בשלג יותר מ-120 שנים קודם לכן.

היה זה בחורף שנת תרנ”א (1891). אביו של רבי יוסף יצחק, האדמו”ר החמישי של חב”ד, רבי שלום דובער, חלה ונפל למשכב קשה מאוד. רבי יוסף יצחק היה בנו יחידו ובאותם ימים היה ילד קטן בן 11 בלבד.

הילד הצעיר לא הורשה להיכנס לחדר אביו ולמעשה העביר את הימים בעיקר בבכי של צער ועצב. בשלב מסוים ייעץ לו אחד החסידים ללכת להתפלל בקברי הסבים שלו, האדמו”רים הקבורים בליובאוויטש.

כך מתאר הרבי הריי”צ את כניסתו למקום:

“עוד טרם פתחתי הדלת, לבי הקטנה התרגשה ונחלי דמעות התפרצו מעיני. כשנכנסתי פנימה, ראיתי קברי הקודש, והשלג הדק המכסה אותם. השקיטה החרישית, אמירת הברכה, ברכת המתים, רעדה אחזתני, אינני יכול לאמר פסוקי התהלים ואינני אומרם, רק הנני בוכה…”.

*

במהלך שהותי בעיירה ליובאוויטש עלו לי כמה תובנות ואשמח לשתף אתכם בהן.

בכלל, ליובאוויטש היא מקום לא מפותח כלל. אם בתקופה של לפני 200 שנה היא הייתה עיירה פרימיטיבית, כיום היא נחשבת עיירה סופר-פרימיטיבית. העולם התקדם בצעדי ענק, וליובאוויטש נשארה בדיוק באותו מצב. אני לא מדבר על הטכנולוגיה שלא הגיעה למקום, אפילו המים שם נשאבים עדיין מבארות והם עכורים ולא ראויים לשתיה. אין חנויות. התושבים ניזונים מתפוחי אדמה שהם מגדלים לבד. אווזים מסתובבים בחצרות. אין חיבור מסודר לחשמל וברוב הבתים יש מרתף מתחת לאדמה המשמש כמקום אחסון במקום מקרר.

חשבתי לעצמי במהלך השבת בחיוך שהיצר הרע לא הגיע לליובאוויטש. אין כאן פשוט כלום.

אתה מגיע למקום כזה ואתה מהרהר לעצמך, אם אלו החיים של התושבים היום, איך הם חיו לפני 200 ו-300 שנים? אי אפשר לדמיין אפילו. אני רואה את בור השתיה במרכז החצר של החסידות (ששוחזרה מחדש בשנים האחרונות) ומבין איך התושבים כאן חיו. חיים בלתי אפשריים.

יחד עם זאת כמה אור העיירה הזו הביאה לעולם… כמה חום, רוחניות, חיות, תורה, מצוות, כמה כוח שאבו ושואבים עד היום כל בני ישראל מהמקום הזה ומה שהוא הצמיח מתוכו.

מצד שני אני חושב על מקומות מפוארים, מתקדמים ומודרניים כמו פאריז, לונדון, סאן פרנסיסקו, שיהודים התגוררו בהם עם כל הנוחות של חיים בעולם המודרני, ומה נשאר מהם היום? 60-70 אחוז מהם לא נשארו יהודים בכלל.

המסקנה שלי מכך היא ברורה וחד משמעית: ליהודי אסור להתנתק מהקהילה. מהרב שלו מבית הכנסת שלו. כשיהודים קשורים לקהילה, לרב, לתורה ולמצוות, למקור החיות והחיבור שלו לעם היהודי ולקב”ה, הוא נשאר יהודי, הוא נשאר קיים.

העיירה ליובאוויטש היא סמל ודוגמה לכך: עיירה פרימיטיבית בגשמיות שהשאירה חותם ענק ובלתי יתואר על העולם היהודי לנצח נצחים, מול חיי פאר ומודרניזציה שנכחדו ועבר מן העולם.

ככל שעוברים השנים, המסקנה הזו רק מתחדדת ומתגברת.

אנו צריכים לעשות הכל כדי לשמור על יהדותנו ועל עמנו. אנו צריכים לעשות הכל כדי לא להתבולל בין העמים. אנו צריכים לעשות הכל, כדי להמשיך להיות קשורים לקהילות שלנו ולמקור שלנו.

וכל זה משבת אחת בליובאוויטש…

Leave a Reply

Your email address will not be published.