בקיץ של שנת 2004 הייתי ילדונת בת 14 וחצי. הייתי משועממת מוות בשכונה המנומנמת שלנו, שכללה כביש אחד וכמה בתים. החופש הגדול היה משמים וחסר כל מטרה. כמה אפשר לחיות כל יום את אותו היום? אמא שלי ראתה אותי הולכת לאיבוד, ואמרה לי: ״שמעתי שפותחים עכשיו עיתון חדש. למה שלא תשאלי אותם אם הם צריכים כותבים?״

את רצינית, אמא? כותבים? אני רק ילדה בת 14… למה שמישהו ייקח אותי לכתוב בעיתון? מה אני כבר יודעת על החיים? מה כבר יש לי להגיד? אמא אמרה: תציעי להם לפתוח מדור שמיועד לילדים, ושאת תכתבי אותו. לא האמנתי לה שמישהו בכלל ייקח אותי ברצינות, אבל למרות זאת, שאלתי אותם אם הם רוצים שאכתוב להם סיפורים לילדים. למרבה ההפתעה, הם הזמינו אותי לשלוח להם טקסט לדוגמא, ולאחר שקראו אותו- הפכתי רשמית לכותבת מדור הילדים בשכר, בעיתון שפורסם בעשרת אלפים עותקים.

בפעם הראשונה בחיי, כתבתי שלא למגירה. הכתיבה שלי קיבלה הכרה, חותמת ומשמעות. פתאום, הדמיון שלי לבש צורה ומצא דרך להגיע אל אלפי לבבות של ילדים והוריהם. המילים יצאו מהראש שלי אל המחשב הישן ומשם- קיבלו כנפיים. את הסיפורים שלי עיטרו איורים מקסימים של מאיירת מקצועית, וילדים כתבו לי במייל את החלומות שלהם, את המחשבות שלהם על הסיפורים שלי, ואפילו ביקשו שאקרא סיפורים שהם כתבו ואגיב להם.

מילדה משועממת בחופש הגדול, הפכתי לנערה עם השפעה ומשמעות. הייתי צעירה אז, עוד לא הבנתי את הכוח הזה שיש במילה הכתובה. את כוחו של עיתון.

היום אני מבינה.

***

את עיתון מנורה פגשתי פעמים בודדות כשהייתי ממש ילדה. אולי לרבים מכם העיתון הזה טריוויאלי, והגיע אל ביתכם בכל סוף שבוע, אבל אני גרתי בחברון- במרחק מנטלי ופיזי מטורף משכונות בוכריות רגילות. היינו הבוכרים היחידים בשכונה, ובכל חברון היה עוד שני בוכרים, שחוץ מזה שהם בוכרים לא ידענו עליהם שום דבר נוסף.

סבתא רחל שלי ז״ל, הייתה הבוכרית האותנטית היחידה שהכרתי. כשהיא היתה מגיעה אלינו פעם בכמה זמן, היא נהגה להביא איתה עותק של ״מנורה״, בעיקר כדי לדבר עם אבא שלי על כל מי שמת ומופיע במודעות האבל. העיתון היה כתוב ברוסית, עם תוכן שאני מודה שלא דיבר אליי בשום צורה. הוא היה כל כך לא רלוונטי עבורי, כישראלית צעירה. לא העליתי בדעתי אז, אף אחד לא חשב לעצמו, שיום יבוא והמילים שלי יופיעו על דפי העיתון הזה.

השינוי שעבר העיתון הזה מאז ילדותי, הוא אדיר. הוא לבש צורה חדשנית, ומצליח להתאים את עצמו לזמן ולמקום, יחד עם שמירה על הייחודיות העדתית שלו. גם מבוגרים וגם צעירים, יכולים למצוא בו תוכן מעניין, וזה בעיניי סוד ההצלחה: היכולת להשתנות, יחד עם שמירה על האותנטיות והמקוריות, הייחודיים כל כך לעיתון.

***

כשלמדתי לתואר ראשון בתקשורת (שאותו לצערי לא השלמתי), סיפרו לנו כמה העיתונות המודפסת נמצאת בערוב ימיה. כמה היא הופכת לפחות ופחות רלוונטית. עוד כמה שנים, אמרו לנו המרצים, כבר לא תוכלו למצוא עיתונים.

הדיגיטל, אמר המרצה, הדיגיטל הוא העתיד. תשקיעו שם, כל השאר זה פאסה. אני זוכרת שנחמץ לי הלב כשהוא אמר את זה. תקראו לי מיושנת, אבל אף פיקסל במחשב לא יכול להחליף ריח של נייר מודפס, מראה כתם של דיו, אתנחתא טובה מול עיתון פרוס וכוס קפה.

אז אני רוצה לאחל לעיתון שלנו גיליון 1000 שמח. עיתונים נפתחים ונסגרים בכל יום, אולם העיתון שלנו הוא כמו שולחן ערוך, שמרכז את כל המשפחה הקרובה והרחוקה סביבו. הוא הדרך שלנו להתאסף יחד, לשמוע מה קורה בעדה שלנו, לשמוע את הקולות השונים, ולהרגיש מחוברים.

Leave a Reply

Your email address will not be published.