# ” אישה אחת ואיש אחד ישבו עם בנם התינוק לסעוד את סעודת ראש השנה. ההורים שלה שוחחו איתם באמצעות שיחת וידאו, עד שאלוהים יודע מה קרה, והאיש החל לחבוט באישה באמצעות מערוך, ולדקור את גופה העדין באמצעות סכין חדה.”

תכתבי, אני פוקדת על עצמי. תכתבי על המפגינים שמציפים את המדינה, תכתבי על השמחה והצער שאת מרגישה כשאת רואה אותם מוחים על רמיסת זכויות יסוד בשם המחלה. תכתבי על היום שבו הבנת שהדמוקרטיה הישראלית גוססת ומחוללת. תכתבי על היום שבו הבנת שיש יותר משטרה וחיילים ברחובות מאשר אמבולנסים שמטיסים חולי קורונה לטיפול.

תכתבי על ״לך״ ועל ״לכו אתם״. תכתבי על ״אתה לא תשתיק אותי״, ״אני מחרים אתכם״, ועוד פניני אהבה שכאלה. תכתבי על השרה גמליאל, שהפגינה זלזול בציבור ובחוקים שהיא הייתה שותפה בחקיקתם. תכתבי על היום שבו את, ציונית נלהבת ואדוקה, אמרת לדודה שלך שאת לא מבינה למה היא חוזרת לארץ ולא מאריכה את השהייה שלה ביוון. תכתבי על היום שהיא אמרה לך שהעסק שלה עומד ריק ואין לה ברירה אלא לחזור.

תכתבי על הימים הארוכים בבית, כשאת מתפקדת כמדריכת קייטנה לתינוקת שלך, עושה איתה קיפולי נייר בצורה של צפרדע וצובעת ביצי קלקר בצבעי גואש. תכתבי שאת מדביקה עיניים זזות מפלסטיק שקנית במקס סטוק במקום לעבוד ולהועיל במשהו לכלכלה הקורסת של המדינה. תכתבי על המחנק ועל הבכי שמתפרץ בסוף היום, כי אי אפשר להחניק יותר.

תכתבי על כל זה, הן הראש שלך ושל כולם עסוק רק בזה. קורונה, פרנסה, דמוקרטיה. בלגן. חנק. ייאוש. את רוצה לצעוק בכתיבה שלך את הכל, הדף תמיד אוהב מילים שמהדהדות את המציאות וזועקות ממנו מחאה. אבל לא. הפעם אני רוצה לכתוב על משהו אחר. אני רוצה לכתוב על תחושת גאווה אחת, שאותה הרגשתי פעם אחת בלבד בימים האלה, הימים הכל כך נוראיים שנקלענו אליהם.

# על שלוש בושות

אישה אחת ואיש אחד ישבו עם בנם התינוק לסעוד את סעודת ראש השנה. ההורים שלה שוחחו איתם באמצעות שיחת וידאו, עד שאלוהים יודע מה קרה, והאיש החל לחבוט באישה באמצעות מערוך, ולדקור את גופה העדין באמצעות סכין חדה. וכאילו זה לא מחריד מספיק, תוסיפו את ההורים שלה שרואים את הזוועה ולא יכולים להושיט יד ואת הגוזל הקטן המבועת, והנה לכם מציאות בלהות שאיש מאיתנו לא היה רוצה להימצא בה.

אמרתי לכם גאווה, נכון? אבל חכו, עוד לא הגענו לשם. לפני הגאווה הזאת יש בושה נוספת, בושה גדולה. בושה של מי? של התוקף האכזר? הלוואי. הוא הגיע לבית המשפט ללא בושה, והציג דרישה לא לפרסם את שמו כדי לא לפגוע לו במוניטין שבנה. קולטים?? האיש הנתעב שבחר לפגוע באשתו בצורה כל כך אכזרית, שלחש לה באוזן: ״תמותי כבר״ כשהיא התחננה לחיות, דורש מבית המשפט שלנו לא לפרסם את שמו כדי *שהמוניטין* שלו לא יינזק מהפרסום.

רגע, עוד לא סיימנו, כי הנה מגיעה הבושה השלישית במספר: הנוסע בזמן, השופט ג׳ורג׳ אמוראי. ולמה נוסע בזמן? כי נראה שכבודו הגיע אלינו בטעות מהמאה ה16, התגלגל איכשהו אל כס השופט, כשהוא חסר מושג בסיסי לגבי הערכים במאה ה-21. השופט הזה נענה לבקשת העבריין להסתתר מעין הציבור והוא נאות להגן עליו ועל ה״מוניטין״ שלו מפני הבושה.

# גאווה אחת

אבל אז הגיע ההמון הישראלי, ובאמירה מצמררת ממש, סירב להיענות לצו איסור הפרסום המביש הזה. באופן מעורר השתאות פרסם הציבור הישראלי את שמו ותמונתו של האיש האכזר למרות צו בית המשפט, בכל מקום שרק ניתן. במעשה זה, הציבור נעמד על רגליו האחוריות אל מול בית המשפט חסר הערכים הזה והודיע לו: הנשים שלנו אינן הפקר. גם הקרבן עצמה, באומץ רב, פרסמה את תמונתה ולא אבתה להסתתר מאחורי פיקסלים, כשהיא מעבירה מסר ברור: מספיק להסתיר. ההסתרה מאפשרת לדברים להתרחש.

בית המשפט נכנע. השם פורסם באופן רשמי. שלט התנוסס באיילון עם תמונת האכזר מול מאות אלפי עיניים. החברה הישראלית הודיעה באופן חד משמעי: לא עוד יכו נשים באכזריות ויסתתרו תחת גלימת השופט כדי לחמוק מעונש הבושה. אנחנו לא נהיה עלה התאנה של הזוועה הזאת.

כל כך התרגשתי לראות שלמרות התקופה הקשה הזאת, הציבור הישראלי עדיין ער, בועט ושומר על הנורמות המוסריות שלו ואף משדרג אותן. נפעמתי מכך שהציבור נחוש להילחם בחוסר צדק ועיניו לא מסומאות מאדישות, צער וייאוש. המקרה הזה, עם כל הבושה שבו, הזכיר לי שיש לנו כוח כציבור ושעלינו לנצל אותו במקרים שבהם נציגי החוק והמשפט שוכחים מהו הצדק ומתייחסים אל עבריין כאל צדיק ואל צדיק כאילו הוא פושע.

בנקודה הזאת הופיעה אצלי תחושת הגאווה ולצידה חזר לבצבץ לו גם רגש דהוי ונשכח: תקווה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.