העדה הבוכרית מציינת שנתיים לפטירתו של מר דוד ארבוב ז"ל שכיהן כיו"ר קונגרס יהודי בוכרה העולמי והיה ציר מרכזי בהקמתו לפני 20 שנה. דברי זיכרון

אם הייתם שואלים את דוד ז"ל מה הדבר שהכי חשוב לו בפעילות הציבורית במסגרת הקונגרס, לא היה ספק כי הוא היה עונה מיד שהוא נמצא שם בשביל הסטודנטים הבוכרים. ואכן, בזכות הפעילות המאומצת שלו, חל מהפך עצום בגישה להשכלה גבוהה בקרב צעירי העדה בישראל. רבים מצעירי העדה יצאו ממעגל העבודה המקצועית ומלאכת הכפיים והתקדמו אל עבר העתיד ורכשו השכלה וקריירה יוקרתית. "לי לא הייתה את האפשרות לעשות זאת, ועל כך אני מצר כל חיי. לכן אני אעשה הכל כדי שלכם תהיה את האפשרות הזו להגשים את החלום שלכם" היה נוהג דוד לומר מידי שנה בטקס הענקת המלגות לסטודנטים הבוכרים.

כאשר נודע דבר פטירתו של דוד, מאות צעירים וצעירות אקדמיים בני העדה העלו פוסטים מרגשים ברשתות החברתיות לזכרו. כך למשל צעירה מהעיר חולון הספידה אותו וכתבה שבזכותו היא הצליחה לסיים את לימודי הסיעוד, וכעת היא אחות במרכז הארץ. עורך דין מאשדוד שהיה מיואש מהלימודים, קיב תמיכה מוראלית וכלכלית מדוד, ובזכותו סיים את התואר בהצטיינות והחל לעבוד בעבודה מכובדת. כמות הצעירים הבלתי רגילה שפקדה את הלוויתו של דוד, הוכיחה מעל לכל את החובה העמוקה שחבים לו מאות צעירים וצעירות מהעדה הבוכרית, בוגרי שערי האקדמיה הישראלית.

בני המשפחה על רקע 'שער ארבוב' במרכז הבינתחומי בהרצליה

אבני דרך בחייו

דוד ארבוב נולד בשנת 1943 להוריו שעלו מטשקנט וסמרקנד ונישאו בישראל. בהיותו בן 14, החל ללמוד ליטוש יהלומים במפעל של דודו- יאיר יצחקוב זכרונו לברכה. כבר אחרי חודשיים, עלה שכרו על ציפיותיו. בהיותו פועל טוב ומהיר, הוא חיפש מקום עבודה בו הוא יוכל להגדיל את הכנסותיו עוד יותר. כך, הוא מצא את עצמו עובד במלטשת היהלומים של יהושע גרייכר והכפיל את שכרו. אולם עד מהרה נסגרה המלטשה ודוד מצא את עצמו מחוסר עבודה. שעקבות הפיטורין הבלתי צפויים, הוא הפך לעצמאי בתחום בגיל 16.5 בלבד. בהיותו בן 23, רכש דוד את המפעל של דודו יאיר יצחקוב, ובסיועם של עשרים הפועלים שעבדו קודם לכן עם דודו, הוא החל ללטש יהלומים קטנים. שנה לאחר מכן הוא החליט שכדי לשמור על רווחיות עליו לסגור את המפעל ולעבוד עם קבוצות קבלניות בלב והוא החל לעבוד כקבלן עצמאי.

לאחר מספר שנים, דוד התמודד עם הבשורה הקשה כי הוא חלה בסרטן. הרופאים שבישרו לו את הבשורה המרה, נתנו לו שלושה חודשים לחיות. הבשורה נחתה עליו כרעם ביום בהיר, במיוחד כשהיה זה כשנה בלבד לאחר מות אביו וכשהוא עצמו אב צעיר לילדים קטנים. "הרופאים לא הותירו לי יותר מידי תקוות" סיפר לימים דוד. אבל בחסדי שמיים, הוא צלח את המחלה ואת התקופה שכפי שהעיד הייתה הקשה בחייו. "כסף לא היה לי כי לא יכולתי להמשיך לעבוד במצבי, ואת כל הכסף שצברתי הוצאתי על טיפולים רפואיים קשים שעברתי, בתקופות מסוימות ההקרנות לא אפשרו לי אפילו לאכול. אך בכל זאת, אזרתי כוחות ויצאתי מידי יום לכמה שעות עבודה כדי להביא לחם הביתה. התפללתי לקב"ה שיעזור לי להגיע לכל הפחות לבר המצווה של הילדים שלי. והנה ב"ה הגעתי לבר המצווה שלהם וזכיתי לראות גם את החתונות שלהם ואפילו את הנכדים המתוקים שלנו שיהיו בריאים".

משפחתו של דוד ז"ל בטקס חלוקת מלגות לסטודנטים לזכרו

איש השנה

לפני שנתיים, במושב השנתי של קונגרס יהודי בוכרה, נבחר דוד ז"ל להיות 'איש השנה' וזכה בפרס על מפעל חיים. בנימוקי הוועדה שבחרה בו נכתב: "מר דוד ארבוב הוא מיהלומי הכתר של קונגרס יהודי בוכרה העולמי. הוא היה ממקימיו של הקונגרס, ויש לו זכות ראשונים בפעילויות רבות מאוד של הקונגרס. בהיותו הרוח החיה במהלך ח"י שנות הקונגרס, יחד עם נשיא הקונגרס מר לב לבייב, הם גייסו את מכובדי ונדיבי העדה כדי לזקוף בגאווה את רוחם של בני הקהילה. דוד ארבוב, בכנותו וביכולותיו וכן בתרומתו האישית, גם מהונו וגם ממרצו הבלתי נדלה- היה כעמוד האש אשר הולך לפני המחנה. מאז החל לפעול בקונגרס, לקח דוד את מלגות הסטודנטים הבוכרים כפרוייקט חייו, ובזכותו נכנסו אלפים מבני העדה הבוכרית למוסדות להשכלה גבוהה בישראל. בנו אלון סיפר על עיסוקו במלגות לסטודנטים: "מעבר לנושא המלגות שהפך לפרוייקט הדגל של אבא, אבא מנסה לפעול לטובת בני העדה הבוכרית בכל מקום שאליו הוא מגיע. רק לאחרונה הוא נפגש עם מנכ"ל בית החולים תל השומר בו תרם את בניין המחלקה האונקולוגית, ובקשריו המיוחדים ובחן הייחודי שלו דאג להסדיר את מעמדן של מאות אחיות המועסקות בבית החולים. כך גם הוא סייע לעשרות יהלומנים בוכרים צעירים שעשו את צעדיהם הראשונים בעולם התכשיטים. הוא היה שם לכל פניה בכל נושא" סיים אלון.

אבא ואיש משפחה

בתקופת חייו האחרונה, התמודד דוד עם המחלה שתקפה אותו שוב. במהלך ימי ה'שבעה אחרי לכתו סיפרו בני המשפחה "את המחלה גילו אצל דוד ז"ל שוב לפני כמה שנים, אך הוא ל האתלונן. הוא היה מעל המחלה ולא נתן לה להשתלט על מהלך חייו". כשבוע לפני פטירתו, בעודו סובל מייסורים, הוא עלה לירושלים לחגיגת בר המצווה של נכדו עילאי בכותל המערבי.  מאז הכירה אותו אשתו גב' דליה, היא יצרה עבורו את הקרקע הנוחה ביותר לאיש עסקים שנאלץ לבלות את רוב זמנו בעבודה מחוץ לבית. דליה הייתה זו שדאגה לאורך השנים לחנך את הילדים בדרכיו של דוד כבוכרי מסור וגאה, והוסיפה לכך את התרומה האישית החשובה שלה. בניו מספרים "תמיד ידענו שאנחנו בוכרים, אבא תמיד אמר לנו שחשוב שנדע מי אנחנו ומאין הגענו. אבא הרגיל אותנו לחוש גאווה וקשר עמוק לעדה הבוכרית המפוארת. גם כשהיה עסוק מאוד בענייני עסקים, הוא לא שכח לרגע את המקום ממנו הוא הגיע. ברגע שהוא התפנה מעט מעיסוקיו, הוא פנה לפעילות פילנתרופית אליה הוא התמסר לא פחות מכפי שהתמסר לעסקיו לאורך השנים.

בית הכנסת במתחם המרינה

אחד מהפרויקטים הרבים עליהם הוא עמל לאורך השנים, היה בניית ותחזוק בית הכנסת במתחם המרינה בהרצליה. אשתו דליה סיפרה "את בית הכנסת במתחם המרינה הקים הבן שלנו כאר עבר לגור כאן. כאשר עברנו אנחנו מסביון למרינה, החליט דוד להפוך את בית הכנסת לרשמי יותר. זה לא היה קל, השכנים לא עשו לנו חיים קלים והם התנגדו להקמת בית הכנסת. אך דוד ז"ל לא אמר נואש. הוא עמד על כך שבית הכנסת יפעל ויתוחזק, הוא הביא רבנים וחזנים שינהלו את בית הכנסת בסגנון בוכרי שבו הוא התגאה כל כך.

אשתו דליה אמרה עליו " כל אחד מאיתנו צריך לקום בבוקר ולשאול את עצמו מה הוא יכול לעשות למען הזולת, בלי לחשוב על מה יצא לי מזה, בדיוק כפי שעשה דוד ז"ל יום יום. העדה הבוכרית היא עדה מיוחדת במינה וחובה על כולנו לשמור את המסורת שלה ולסייע לבני העדה להתקדם ולהצליח כך שיוכלו גם בעתיד להתגאות בהשתייכותם לעדה הקדושה הזו".

Leave a Reply

Your email address will not be published.